מזיכרונותיה של אחות- פרולוג שני

אתם בטח חושבים שבגלל שיש לי אח אוטיסט, גדלתי להיות טובת לב, מתחשבת, נותנת, חסרת אנוכיות וכזו שמקריבה מעצמי למען אחי.
אז זהו, שלא.
טעיתם-
ובגדול.
עצם היותי אחות לילד מיוחד לא הפכה אותי לאדם טוב.
הייתי אומרת שאפילו להפך.
האחות (ככה אומרים את זה? אחות? כמו הורות?) לילד מיוחד רק חשפה והדגישה את חסרונותי ופגמיי.
לדוגמה הייתם מצפים שכשאחי האוטיסט ישכב באמצע הקניון ויתחיל לצרוח באחד מההתקפים שלו, אגש אליו בעדינות וארגיע אותו ואשדל אותו עד שיחזור להתנהג נורמלי- וכל זה בסבלנות אין קץ.
אבל למען האמת כשדבר כזה קורה- אני מתרחקת מהאזור, ומתבוננת מרחוק בסלידה, מעמידה פנים שאין לי קשר לילד האומלל הזה.
אני יודעת, אני לא נשמעת אדם נחמד במיוחד, ואתם בטח מתפלאים איך ייתכן שאני מתנהגת ככה? לא חינכו אותי לקבל ולאהוב את אחי?
אז התשובה היא לא.
גידלו אותי ככל ילדה ראשונה אחרת, הרי הוריי לא יכלו לדעת ששנתיים אחר כך יוולד להם בן אוטיסט מטומטם שיחריב להם ולי את החיים.
אוי, זיעזעתי אתכם באיך שאני מדברת על אחי? תתרגלו, זו אני.
(חוץ מזה בהתחלה לא ידענו שהוא אוטיסט.)
אז לא, אני לא האחות האולטימטיבית, גם לא לאחים הנורמליים שלי (אם כי לעיתים קרובות אני מפקפקת בנורמליותם), ואני לא מתכוונת להתייחס לאחי בתור מתנה, ולומר שבזכותו גיליתי עולם של רוך ושנפתח לי צוהר לנקודת מבט שונה על החיים.
כי זה פשוט לא מה שקרה.
למען האמת לא סבלתי אותו במיוחד, די סבלתי מעצם היותי אחותו -ואל תברחו מזעזוע אבל- אני אפילו הרגשתי הקלה כשהוא מת.
טוב אוקיי, זה באמת אכזרי מצידי. אתם מוזמנים לברוח.
אז למה לכל הרוחות אני כותבת סיפור לאחי אם לא אהבתי אותו?
כי הוא מת, וזה מה שעושים כשמת לך אח – מנציחים אותו.
וחוץ מזה, אני כן אהבתי אותו, אבל רק כשהייתי רחוקה.
או כשמישהו התעלל בו.(והנה הצד האחותי שציפיתם לו)
לאף- אחד- בעולם!- לא הייתה זכות להציק לאחי. רק לי.
בילדים רבים ברחבי הארץ (לא באמת רחבי הארץ -רק באזור שגרנו בו) עדיין יעבור רעד למשמע שמי, כי הרי מי ביסודי לא שמע או נתקל ביערה ניק? הילדה שמחטיפה לכל מי שנוגע באחיה.
אבל אל תראו אותי ככה! לא באור הזה, כי אני לא רק האחות האכזרית כלפי אחיה וכלפי אויביו של אחיה.
אם תשאלו את מורותיי, הם לבטח יאמרו: 'יערה ניק? ילדה מקסימה ומתוקה כל כך! כולם אוהבים אותה והיא מאוד פעילה וחברתית'
ואם תשאלו את חברותיי הם יאמרו: 'יערה ניק? אני מתה עליה! היא חכמה והיא חמודה, והיא אופטימית, והיא כל כך טובה ונחמדה! היא תמיד עוזרת ומתחשבת ושמה לב לפרטים!'.
ואם תשאלו את חבריי הם יאמרו: 'יערה ניק? היא גאונה! והיא אצילית כזו, והיא די מגניבה עם כל הפנטזיות שלה'.
(אוקיי, יש מצב שאני קצת עפה על עצמי כרגע, אבל הבנתם את הרעיון)
אז איך יכול להיות שכולם יתארו אותי כמלאך אם אני עצמי מתארת עצמי כשטן?
אם תשאלו את הוריי הם יענו: 'יערה? היא שחקנית! היא יכולה להזיל דמעות תנין בשנייה, ולסובב את כל העולם סביב האצבע שלה עם המשחק שלה. היא נחש שבמקרה נולד במזל הלא נכון. היא נחש בעור טלה'
זו האמת . (לא זה שנולדתי במזל טלה, אם כי גם זה נכון, ולא הייתי אומרת שזו טעות בחודש כי אם תקראו את ההורוסקופ על אישה מזל טלה, תראו שאני בהחלט נכנסת להגדרה)
אני שחקנית, ואם יורשה לי לומר- ברמה גבוהה למדי.
הרי רק שחקן ברמה עולמית יוכל 24/5 ברצף להעמיד פנים שהוא מלאך כשבפנים הוא שטן קטן.
ולכן, אם תפגשו אותי לא תאמינו שאני אותה יערה ניק שמתנהגת מגעיל אל אחיה האוטיסט,
אבל זה כל הקטע.
חוץ מזה שבכל זאת יש לי קטע כזה של אחות גדולה- אחרת לא הייתי מגינה על אחי מבריונים, מנסה לחנך אותו (גם אם בשיטה נוקשה ואכזרית) ולא הייתי כותבת ספר להנציח אותו.
אוקיי, עכשיו מספיק לדבר עליי.
לא אני העיקר.
הוא העיקר. הספר בשבילו.
בשביל אחי.
למרות הכל – אני עדיין אוהבת אותו.