מזוודת סמפסונייט צהובה

אי שם בשחקים, ברום של ארבעים אלף רגל, בין מנילה וסינגפור, נשמעה הודעה מוקלטת המזהירה את הנוסעים כי "על פי חוקי סינגפור העונש בגין הברחת סמים הוא מוות בתלייה".
לכאורה הייתי אמור להשאר רגוע ונינוח. מה לי ולסמים? אפילו סיגריות ניקוטין איני מעשן.
זחיחותי השלווה הופרה באחת. קפאתי על מקומי. גל של רעד פנימי חלף באברי. זיעה קרה כיסתה את עורי. אגליה גלשו במורד עורפי וגבי. תוך שניות חולצתי הפכה לעיסת בד ספוגה ברטיבות דביקה ודוחה.

תגובתי לא נעלמה מעיני שכני. מבטים סקרניים הופנו לעברי כמו היו לועי מקלעים המשגרים צרורות של סימני שאלה. ניסיתי להתעשת, לשמור על קור רוח, לשדר אדישות ש"הכל כשורה" אך ארשת פני המודאגת לא הותירה ספק שאני במצוקה.

הרצתי במוחי את השתלשלות האירועים ביממה האחרונה. התמונות חלפו בקצב מסחרר כמו סרט קולנוע המקודם במהירות; אני בשדה התעופה הישן של הונג-קונג ממתין לטיסה למנילה בשעת ערב מוקדמת. הטיסה נדחית מספר פעמים. לבסוף ממריאה בשעת לילה מאוחרת. היא עוברת בשלום. כך גם גם הנחיתה. כנראה גם ביקורת הדרכונים שכן היא לא השאירה כל חותם על זכרוני.
לא כך ההמשך – במתחם איסוף הכבודה כאוס מוחלט. צפוף להחריד. אני מאתר את המסוע הרלוונטי. הוא עמוס לעייפה בחבילות אדירות מימדים של סחורות. הרבה מוצרי חשמל ביתיים; מכונות כביסה, תנורי בישול ואפילו מקררים. אני תוהה האם את כל התכולה הזו הקיא מקרבו המטוס בו הגעתי. זה היה הלוא מטוס נוסעים, לא מטוס מטען.
רק אחרי שעתיים מורטות עצבים, המזוודה שלי מגיעה. אני מזהה אותה מייד. מזוודת סמפסונייט צהובה, בולטת בחריגותה.

אני ממתין למונית. הרבה אנשים לפני. לא מעודד במיוחד. אני מביט מעבר לגבי. הרבה יותר אנשים מאחורי. יש בזה משום נחמה פורתא. תורי מגיע. אני מתרווח במושב האחורי.
הנסיעה למלון ארוכה ומיגעת. ביו נימנום לנימנום אני מבחין בניצני הזריחה של שחר חדש מפציעים באופק.

בשש בבוקר אני בדלפק הקבלה. הפקיד התורן אפילו לא הניד עפעף כשבקשתי השכמה לשעה שבע. הוא היה מותש משעמום המשמרת יותר משהייתי אני מתלאות הדרך.
אני בחדר. אני מניח את המזוודה על המתקן המתקפל המיועד לכך. פותח אותה. היא לא נעולה. לכל הרוחות, איך זה? הרי נעלתי אותה בוודאות. אני מקפיד לנעול כל פריט מטען שאינו צמוד אלי. וליתר ביטחון אף מבצע ווידוא נעילה לפני שאני נפרד ממנו בדלפק הכירטוס. חשוד. חשוד מאד.
אני מתבונן בתכולה. למרות העלטה ששררה בחדר הבחנתי מייד שהיא לא מאורגנת כפי שהייתה. יד עלומה פישפשה בניבכיה ושינתה את הסדר הפנימי. הלוא אני תמיד אורז את חפצי האישיים על פי מתכון קבוע.
אני מחפש את הניילונית שבה איכסנתי סט בגדים נקיים לפגישה העיסקית היחידה שנקבעה לי בבירת הפיליפינים. הניילונית לא מונחת במקומה המקורי, מעל כל שאר הדברים. אם נותר בי שביב של פיקפוק שמישהו חיטט במזוודה הוא התפוגג כליל.
אולי בנסיבות נינוחות יותר הייתי בודק אם לא נגנב משהו, פורק ואורז מחדש. בדיעבד, ולו מטעמי בטיחות, הייתי חייב לעשות כך אף שבימים בהם התרחש האירוע המודעות לטרור תעופתי טרם הבשילה.
מכל מקום, לא חשתי צורך לעשות כך, לא היה בי רצון לעשות כך ובנוסף לכל, גם לא היה לי פנאי לעשות כך.

זמני דוחק. אני מתקלח ומתארגן לתזוזה. הטלפון בחדר מצלצל. "מיסטר, השעה שבע. בוקר טוב" נאמר באנגלית עילגת וכבדת מבטא. אני מזהה את קולו הלאה של כונן הקבלה. בעוד שלושים דקות אמורים לאסוף אותי מהלובי. אני אורז בניילונית הפנוייה את בגדי האתמול שהפכו לכביסת היום, מכניס למזוודה ונועל אותה היטב. כהרגלי – מקיים את מצוות "ווידוא נעילה".
אני יורד במעלית למסעדה. ארוחת הבוקר כלולה במחיר. חבל לוותר. מה גם שאני מת מרעב אחרי המסע המפרך.

בתום הפגישה המיועדת, מסיעים אותי באדיבות מארחי לשדה התעופה. על פי לו"ז התוכנית, היעד הבא הוא סינגפור. כמובן שאני בודק שוב שהמזוודה נעולה כדבעי לפני שאני מעלה אותה על משטח השקילה לצדו של דלפק הצ'ק אין ומפקיר אותה לחסדי שמים.

סוף הסרט. שיחזור האירוע תם. חזרתי להווה.
גייסתי את כל תעצומות הנפש ומשאבי הקודקוד לחשיבה ממוקדת. היו לי הרבה שאלות ואף לא תשובה אחת.
מה אם אותה יד עלומה שפלשה לקרביה של המזוודה החביאה בה שקיות של סם? הרואין, קוקאין, או כימיכל אסור אחר? הלוא המזוודה הצהובה שלי כה בולטת לעין. כל זב חוטם יכול לעקוב אחרי ולמצוא שעת כושר לחלץ ממנה את הסם המוברח. כל שכן סוחרי סמים מנוסים. האם נוצלתי כבלדר שלא מרצוני ובלא ידיעתי? מי פתח את המזוודה שלי בשדה התעופה של הונג-קונג, או זה של מנילה ולמה? מה כבר אפשר לגנוב ממזוודה של נוסע תמים? מדוע המזוודה התעכבה שעתיים תמימות עד שהופיעה על המסוע?

ממש לא רציתי למות. לבטח לא בתלייה. והאמת? האמת אינה מספיק משכנעת. גם אם אעיד בשבועה כי כל שתארתי למעלה הוא אמת לאמיתה, דיני נחרץ. מי יאמין לי?
הרגשתי חסר אונים כמו גורלי כבר נחרץ. תרחיש האימה קורם עור וגידים בדמיוני; אני מובל אל הגרדום בחליפת אסירים אדומה. אזיקי המתכת הכבדים הלופתים את שוקי נגררים על רצפת הבטון ומשמיעים צלילים צורמניים בדיסוננציה מקוממת. מה תהא בקשתי האחרונה? חשבתי על משהו יצירתי כמו למשל "לאכול חלווה", או "להחליף את התליין הקשיש בתליינית צעירה", או "לנהוג בלמבורגיני מודל אחרון" או אולי ……
רק חבטת הנחיתה גאלה אותי משרעפי המייסרים והחזירה אותי אל קרקע המציאות.
ברגליים כבדות הגעתי אל דלפקי בקורת הדרכונים. הייתה לי תחושה שאני נתון תחת מעקב צמוד. שאנשי ביטחון סמויים בולשים אחרי. אחרי בלדר הסמים התמים.
המשכתי לשרך דרכי אל אולם איסוף הכבודה.

כלבים נמרצים רתומים ברצועות גררו אחריהם שוטרים מנומנמים וחמורי סבר לעבר המסוע הגדוש בתיקים, מזוודות ומארזים מסוגים שונים. היו שם מטענים בשלל צבעים וצורות אבל רק מזוודת סמפסונייט צהובה אחת. זו שלי כמובן.
הכלבים התרוצצו חסרי מנוחה, לשונם שלוחה וחוטמיהם מסניפים את ניחוח תכולת המטענים.

אחד הכלבים נעצר לייד המזוודה הצהובה שלי.
הוא התחיל לרחרח את שוליה בהשמיעו איוושות נשימה קטועות ומהירות. הוא טיפס ונעמד עליה בכל ארבעת גפיו.
ואז הרים את רגלו השמאלית האחורית, הפנה לעברי מבט ממזרי מתריס ומלגלג ורוקן את שלפוחית השתן שלו בזרזיף דקיק וצהבהב על המזוודה היוקרתית.