מותר גם לה לצחוק

היא הלכה ברגל המון. לא שמה לב שהשמש כבר הייתה בדקותיה האחרונות לפני השקיעה. לא היו הרבה אנשים ברחוב. בעצם, לא היו בכלל, חוץ ממנה. היא הלכה על קצה המדרכה, פורשת את ידיה לצדדים כדי לשמור על שיווי משקל. מדי פעם היא הייתה הולכת כך, מבלי לשים לב. היא לבשה שמלה, צבעה היה כחול כהה עם עיטורים לבנים, והיא העניקה לה מראה שליו. בראשה התנגנה מנגינה רגועה, והיא התאימה לה את קצב הליכתה. ראשה היה מופנה אל השמש, אל האור. מדי פעם היא מעדה מהמדרכה, ועלתה בחזרה, פורשת שוב ידיים. היא הלכה ללא סיבה, אך עם כיוון ברור מאוד. היא חשבה על החיים המון ברגעים אלו. על כמה היא אוהבת את המשפחה שלה, שתמיד הייתה שם לצידה, לא משנה מה קורה. וגם אם לפעמים הכל זז מהר מדי, והיא גדלה מהר מדי, והוריה נהיו מבוגרים יותר, ואחיה כבר לא ישנו איתה במיטה בלילות הקיץ החמים, עדיין היא אהבה אותם, יותר מתמיד, גם אם לא תמיד אמרה זו. היא חשבה על כך שלפעמים היא שוכחת להגיד להם שהיא אוהבת אותם כל כך. ולפעמים זה מכה בה, שהם לא יהיו כאן תמיד, ואז מה היא תעשה.
בראשה התנגנו סרטים ישנים שלה ושל חברותיה ברגעים שהיא לא תשכח. פרצופים ישנים עלו אל מול עיניה. פרצופים מחייכים, אנשים שלא פגשה כבר עשר שנים. פתאום היא הבינה שהיו כאלה שהיו כל עולמה, והיום היא אינה יודעת היכן הם בכלל.
היא נזכרה ברגעים שהייתה הולכת לישון, ומתחילה לבכות בשקט, שאף אחד לא ישמע, בוכה על כך שהיא לבד. עכשיו כל הפרצופים האלו הזכירו לה על כמה אנשים היא עברה בחייה. היא חייכה כשחשבה על ילד אחד, שהכירה לא מזמן, והוא תמיד שם, מדבר איתה מדי פעם. היא הייתה רוצה שהוא ידע כמה שהוא עזר לה לא להיות בודדה, כי לפעמים כל מה שהיא צריכה זה שמישהו ישלח לו הודעה, בלי סיבה.
היא חשבה על כל המקומות שהייתה בהם בחייה. כל הדברים המטורפים שעשתה. אומגות ורכבות הרים, שחייה למרחקים וטיפוס מסוכן. כל אלו בנו אותה להיות מי שהיא היום, כל אלו נתנו לה סיבה לחיות, הרגעים האלה שהיא הרגישה שהיא שברה את כל החוקים ועשתה את הבלתי אפשרי.
היא נזכרה בבית הספר, שנותן לה מסגרת לחיים, שמלווה אותה מגיל צעיר מאוד, עד שהיא כבר לא ילדה יותר. המקום הזה נתן לה ביטחון, העניק לה מסגרת ומשמעות. שם היא הייתה יכולה לבטא את עצמה ולהעצים את עצמה, ללמוד ולדעת עוד ועוד, כמו שאהבה, ומדי פעם גם להכיר מישהו חדש, שייתן לה יד כשהיא צריכה.
השמש כבר כמעט נעלמה מעיניה, אבל עכשיו היא צוחקת. צוחקת בקולי קולות, ולא אכפת לה מה אחרים חושבים. היא לא בוכה, בפעם הראשונה בחייה. היא חושבת על כל מה שעברה עד היום, וגאה בעצמה, ושמחה על מי שהיא, ועל אף שזה עצוב שהיא כבר לא מי שהייתה פעם, היום היא נותנת לעצמה לצחוק. כי כשהיא תהייה עצמאית וגדולה, היא תזכור את התקופות האלו, והיא רוצה לזכור שהיא צחקה בהן. היא סוף סוף מרגישה שהיא הגשימה את עצמה, שהיא באמת חיה, בלי חרטות.
היא הלכה, לכיוון השמש, על קצה המדרכה, פורשת ידיה לצדדים כדי לשמור על יציבות, וצחקה, וחיוך גדול התפרש על פניה.
היא הייתה היא, והיא הייתה שמחה.