מושלמת.

רק מלחשוב עליה, עליהם, נהיית לי בחילה.
זה פשוט חולני, חולני ומעוות.
מרחוק היא נראתה לי תמיד כל כך מושלמת, עם כל הזוהר שלה. לא היה סיכוי שהיא או אחד מהחבורה שלה, היה לבוש בבגדים לא תואמים, היה מדבר בצורה לא מושלמת.
הם היו מושלמים.
הם היו טובים בכל דבר; הם תמיד הכינו שיעורי בית, הממוצע שלהם ברוב השיעורים נע בין 90-100%, וכולם רצו להיות כמוהם.
ככה הם נראו לי עד שנכנסתי אליהם.
זה התחיל באמצע כיתה י', בשיעור דת.

"המשימה שלכם היא לכתוב עשרה מאמרים על הדתות שלמדנו, ועל ההתפחתות שלהם מאז שהם נוצרו ועד היום. בזוגות." אמרה המורה.
מיד התחילה בכיתה מהומה.
"אני איתך!"
"לא, אני רוצה!"
"רוצה להיות איתי?"
"רגע, שנייה…"
"אני…" התחילה המורה. "אני!" היא הרימה את קולה, לאט לאט כולם השתתקו. "אני אחלק אתכם!"
מיד התחילה עוד אחת.
"אבל המורה!"
"זה לא פייר!"
"מה אם אני אהיה עם מישהו שאני לא רוצה להיות איתו?"
"אז זאת תהיה בעיה, ואתם תתמודדו איתה!" השיבה המורה. היא חיכתה עד שכולם היו בשקט והתחילה. "קייטי ג'ונסון ואלכסנדר מייסון, ג'וש וויילד ואנג'ל…" היא הקריאה ככה במהלך כמה זמן, עד שהיא הגיעה לשם שלי. "ג'ונתן סוואן ואלין ג'ולי…"
הייתי בהלם. אלין היא די המרכז של הכיתה. היא תמיד זוהרת כזאת, יש לה משהו כמו הילה כזאת שאופפת אותה ומשרה מין זוהר על כל הסובבים אותה. זו ההזדמנות שלי להיכנס אליהם.
אחרי השיעור היא ניגשה אליי. "אתה פנוי היום?" היא שאלה בקול עדין ונעים.
"אה – " גמגמתי. "כ – כן, נראה לי…"
"אוקיי." היא השיבה, הקול שלה היה כמו צלצול פעמונים. היא נראתה כל כך מושלמת, כל כך… "איפה אתה גר?"
הלב שלי החסיר פעימה. מסרתי לה את הכתובת שלי.
"אז ניפגש ב…"
"ארבע וחצי. זה מתאים?"
"מושלם."

השקעתי כל כך הרבה זמן ומאמץ כדי להרשים אותה, אותם. להראות להם שאני לא סתם איזה חנון שלומד איתם בכיתה, שיש לי גם צדדים אחרים.

בארבע התחלתי להתארגן. התקלחתי, שמתי את הג'ינס הכי טוב שלי, שמתי טישרט שבחיים לא לבשתי, התארגנתי, התנקיתי, שמתי קצת ג'ל בשיער…
בארבע וחצי בדיוק נשמעה דפיקה בדלת למטה.
ירדתי מהר לפתוח. היא הייתה שם, לבושה בשמלה שהגיעה לה קצת מתחת לברכיים ומחברת וכמה דפים מוצמדים לחיקה עם ידיה.
"היי," היא אמרה בביישנות.
"היי." השבתי, כולי לחוץ. "בואי למעלה."
עלינו לחדר שלי, היא התיישבה על המיטה שלי. "אוקיי, הכנתי טרום מאמרים והדפסתי אותם וכתבתי סיכומים כוללים ליהדות, לנצרות ולאיסלאם."
"מעולה." חייכתי וסידרתי את החולצה. "בואי נתחיל."
ישבנו קצת על המחשב ועל המחברות שלנו והשווינו סיכומים ועבודות. לאט לאט השתחררתי מכל המתח, הרגשתי לגמרי בנוח בקרבתה.
בשבע ושלוש-עשרה דקות הדפסנו עשרה מאמרים כתובים למופת על כל הדתות שלמדנו.
הסתכלנו עליהם קצת. "יצא לנו מעולה!" חייכתי.
"כן…" היא השיבה וחייכה אליי חזרה.
רוח קלה נשבה מהחלון ופרעה את שיערה הארוך והגלי. "טוב…" היא התחילה.
"מה?" שאלתי.
"אתה פנוי בשמונה?" היא ליטפה בידה את שיערה.
"אה, כן, למה?" שאלתי בתקווה.
"אני ועוד כמה ילדים מהכיתה יוצאים לפיצה, רוצה לבוא?"
"כן!" אמרתי בהתלהבות. " – סליחה, כן…"
ירדנו למטה ואמרתי לאמא שאני יוצא.
"לאן?" היא שאלה.
"סתם, לפיצה עם כמה ילדים."
"אוקיי, תחזור עד עשר!"
"בסדר…"
יצאנו.

זה הדהים אותי, איך שהיא תוך שנייה נפתחה אליי והזמינה אותי לפיצה, זה היה ברור לי שה'כמה ילדים' שהיא הולכת איתם זה החבורה.

הגענו לפיצה, החברים שלה כבר ישבו מסביב לשולחן, עדיין בלי פיצה.
"היי!" נופפה אלין בידה לעבר החבורה.
הם נופפו לה חזרה. שתי בנות הסתכלו עלי והתלחשו אחת עם השנייה. אחת מהם סימנה לאלין לבוא אליהם.
"מה?" היא שאלה.
"מה הוא עושה כאן?" הם לחשו והצביעו עלי.
הסמקתי.
"הזמנתי אותו." ענתה אלין בחיוך.
"את החנון הזה?"
"כן, הוא ממש נחמד…" היא ענתה.
"טוב," התחילה אחת מהן. "הוא באמת נראה די חתיך עכשיו…"
אלין חזרה אליי. "תכירו," היא אמרה לכולם. "זה ג'ונתן, הוא איתנו בכיתה והוא איתי בפרוייקט של דתות, והוא חביב ביותר."
"היי." משכתי בכתפיי בביישנות והכנסתי את הידיים לכיסים.
"היי." נשמעו כמה מלמולים.
אני ואלין התיישבנו סביב השולחן. אחד הילדים הוציא דף ועט. "מה כל אחד רוצה?" הוא עבר בין כולם. "אוקיי, פפרוני, זיתים, תירס, אנשובי…" הוא הגיע אליי. "מה אתה רוצה?"
"אה, בצל." השבתי. הרגשתי כל כך כיף שאני בתוך החבורה!

הם עדיין נראו לי מושלמים. לא שמתי לב לכלום, לא למה שהם אמרו, לא למה שהם דיברו, רק אחר כך פקחתי את העיניים.

בהתחלה הם דיברו על הבית ספר, על הלימודים. על מה יצא למי במבחן האחרון במתמטיקה. אבל מהר מאוד זה עבר לנושאים אחרים.
"תגידו, ראיתם את התסרוקת החדשה של הייזל?" שאלה אחת מהבנות.
"כן…" צחקה אלין. "זה כל כך מגוחך! כאילו, פשוט שימי קן של ציפור על הראש, זה ייראה יותר טוב…"
הן צחקו, אבל אני הייתי חירש. לפתע נזכרתי בשעה. "טוב, אני צריך ללכת!" קראתי וירדתי במהירות מהשולחן.
כשהלכתי יכולתי לשמוע מישהו אומר, "ברוך שפטרנו."
אבל באותו הרגע זה לא היה לי אכפת.

מאותו הרגע הייתי איתם כל הזמן. התחלתי לדבר כמוהם, להתלבש כמוהם, להתנהג כמוהם.
כולם כבר הכירו אותי.

באחת היציאות שלנו לפארק מישהו הוציא קופסת סיגריות. "מישהו רוצה?"
אחת אחת הסיגריות נחטפו, עד שנשארה אחת.
"ג'ונתן, רוצה?" הוא שאל.
היססתי קצת. אף פעם לא עישנתי. טוב, אבל במה סיגריה אחת יכולה להזיק?
לקחתי אותה. מישהו הדליק מצית והדלקתי את הסיגריה.
שאפתי אל תוך הריאות את העשן. האמת? זו הייתה הרגשה טובה.
ידעתי שמה שאני עושה זה לא טוב, אבל התעלמתי מהקול הקטן הזה בראש.

עכשיו הייתי ממש חלק מהחבורה. לא היה סיכוי שהם היו יוצאים בלי להזמין אותי. לאט לאט התחלתי להידרדר בלימודים. אני מניח שבגלל השינוי. במקום ציוני 'מעולה' קיבלתי ציוני 'עובר'.
התחלתי להפסיק ליהנות מהלימודים.

"היי, ג'ונתן!" השיג אותי מישהו כשיצאתי מבית ספר. זה היה ג'ייק. עוד אחד מהחבורה.
"מה?" שאלתי.
"רוצה להרוויח קצת?"
"מה?"
"תקשיב, חבר שלי, הוא זה שבדרך כלל מביא לנו את הסיגריות, הוא חולה, בקיצור הוא התקשר אלי ושאל אותי אם אני רוצה למכור את הסיגריות במקומו. רוצה לבוא?"
חייכתי. "אין בעיה… איפה ומתי?"
"ניפגש בפארק. אה ו…"
"מה?"
"אין לך בעיה שזה גם סמים, נכון?"
חשבתי קצת. "בסדר, מה אכפת לי?"

באותו היום מכרתי איתו את כל הקופסאות חוץ מאחת. הוא הוציא סיגריה. ידעתי שזה סם.
הוא שאל אותי אם אני רוצה אחת, אמרתי שכן, רציתי לדעת מה זה סם.
איזו טעות.
הפכתי להיות מכור.

הסתובבתי בפארק קצת, עישנתי.
"ג'ונתן!" שמעתי קול חסר נשימה מאחורי. הסתובבתי וראיתי את אלין.
"היי!" חייכתי אליה, חצי מסטול. "מה נשמע?"
"הכל בסדר, רוצה להסתובב קצת? לדבר?"
"אוקיי." חייכתי חיוך ענק.

הסתובבנו קצת, עישנו ביחד וריכלנו על הילדים בכיתה. שם הבנתי את הטעות שלי.

התיישבנו על אחד הספסלים.
"נכון יש את אליזבת? הזונה?" היא שאלה בריחוף.
"כן," השבתי. "איזה שרמוטה זאת!"

ואז התעוררתי. בחיים לא אמרתי שרמוטה. בחיים לא דיברתי ככה על או אל אף אחד. וואו.

"הכלבה הזו באה אליי אחרי בית ספר ואומרת לי 'אלין, את חתיכת זונה!', קולט את החצופה הזו?"
באותו הרגע היינו במצב שהיא נשענה עליי וזרועי הייתה מסביבה.
בזהירות הורדתי את זרועי ממנה.
"ג'ונתן, מה קרה?" היא שאלה.
"סתם, אני – אני צריך ללכת." אמרתי ורצתי משם.

היה בא לי להקיא מעצמי.

אני בן אדם שפל, חשבתי לעצמי כשרצתי הביתה. אני מושחת, דוחה ומכור לסמים. איך זה קרה?!
נכנסתי הביתה. אמא שלי בישלה שם משהו.
טרקתי את הדלת של הבית ונכנסתי מהר לחדר שלי. ישבתי שם, עוצר את הדמעות ונשען על הדלת.

מסתבר שאמא שלי הבחינה בזה. בכל השינוי הענק שהתחולל בתוכי.

טוק. טוק. טוק. "ג'ונתן?" שמעתי את קולה של אמא.
לא הגבתי.
"ג'ונתן! תן לי להיכנס פנימה!" קול היה שבור.
קמתי במאמץ ופתחתי את הדלת. היא ראתה אותי. "ג'ונתן…"
היא חיבקה אותי. חיבקתי אותה חזרה בחוזקה והתחלתי לבכות.
"זה בסדר, חמוד שלי… זה בסדר, אתה יכול לבכות…" היא אמרה.
בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. בכיתי מעלי את כל הזבל, בכיתי מעלי את אלין ואת הזוהר המזויף שלה. בכיתי מעלי את כל שלושת החודשים האחרונים.
אחרי איזה חצי שעה הבכי דעך.
"היי, ג'ונתן," לחשה אמא. "מה קרה? מה עובר עליך בזמן האחרון?"
"אמא," משכתי באפי. "אני מכור."

אמא שלי לא נראתה כל כך מופתעת מזה, אני חושב שהיא הרגישה בזה. היא עשתה חיפוש בחדר שלי והוציאה את כל הסמים שהיו שם. היא עשתה ניקוי יסודי שם והחזירה אותו למצב הקודם שלו.
במשך חמישה חודשים שהיתי בגמילה, עברתי התקפים רבים וסבל ענק. אבל זה נגמר.

בשנה שלאחר מכן, כשחזרתי לבית ספר, ראיתי דבר ראשון את אלין והחבורה. ניסיתי להתעלם מהם ולעקוף אותם, אבל אלין באה אחרי. "ג'ונתן!" היא צעקה אליי. "חכה!"
עצרתי והסתובבתי. "מה?! את השחתת אותי! את וכל החבורה שלך!"
"לא נכון!" היא צרחה. היא נראתה מפחידה ככה. היא התפרצה עלי במלוא הזעם. "זה לא נכון! מאיפה היה לי לדעת שאתה תתמכר לסמים?! אתה אשם בזה!" עורקים בלטו לה בכל הפנים. היא נראתה רע. כל הזוהר המושלם שלה נעלם.
"את דוחה." אמרתי והמשכתי הלאה.
בסוף היום הלכתי הביתה. לפתע ראיתי מולי את אלין. ניסיתי לעקוף אותה אבל היא עצרה אותי.
הסתכלתי עליה. הבגדים שלה היו מלוכלכים, האיפור שלה היה מרוח והשיער שלה היה פרוע לגמרי.
"תקשיב!" היא נשברה והתחילה לבכות. "אני מצטערת! באמת! אוף, זה לא היה בכוונ – "
"ממש לא אכפת לי! אתם כולכם מתנהגים בצורה דוחה בלי קשר! אני לא רוצה להיות קשור אליכם בשום צורה שהיא!"
היא בכתה. ממש בכתה, זה היה מוזר. לראות את אלין… אבל בלי זוהר, בלי מושלמות.
רק אלין.