מוקדש לכל אלה שהשריטו אותי לאורך כל הדרך ולאלה שהיו שמה בשביל לחבק אותי .

הרבה זמן לא היה לי דחף לכתוב את זה, לרב אני מתמקדת בלעשן את זה וזה ממש מספיק לי. עוצמת המחשבות יורדת, הכל מתערפל, דברים ששברו לי את הלב נדמה שלא אכפת לי מהם. כשעוד היה אכפת לי הייתי תוהה מהי האמת, על מי מההרגשות אני צריכה לסמוך , על זו שכוללת כעס ועלבון עד לכדי בכי, או על זו שמערפלת אותי ואני בהלם איך הייתי כל כך עצובה לפני.

לפעמיים אני מרגישה שהמוח שלי מורכב מבליל מחשבות בלתי נדלה. יש האומרים שאם נעשה מדיטציה , נגיע לשלב בו ניתן להכיל את המחשבות שלנו בלי לשפוט את עצמנו ובלי שהם ירעילו את עולמינו. אני טוענת שחבל שאלוהים לא נתן לי קצת יותר טיפשות. אבל ממילא מישהו אמר פעם שאי אפשר להחזיר דברים אחורה , או שהתקדמת או שלא, אי אפשר להיטפש אלא רק להחכים. וגם על זה אני מתאוננת ולגמרי חושבת שחבל. ובכלל אנחנו צריכים יותר שליטה על המיינד שלנו, וזה קטע כי אני כאילו לומדת פסיכולוגיה. אבל לא, לא הלכתי ללמוד את זה כי הרגשתי דפוקה ורציתי משהו שיתקן אותי. ההפך, גיליתי שאני ממש דפוקה רק בשנה השנייה שלי. כך ש…כל הדפוקים שמה בחוץ שבאים ללמוד פסיכולוגיה בכדי להבין את עצמכם, אני לא חלק מכם.

מצחיק שכתבתי הקדשה עוד לפני שיש ספר. ספר זה חלום שלי של הרבה שנים, לפחות אני עקבית בדברים מסוימים. ואם עד שאני עקבית במשהו, אולי כדאי לי להילחם עליו . עוד כשהייתי פיצית אני זוכרת את עצמי בוחרת ספרים בספרייה העירונית. אימא שלי המלכה גם את זה היא דאגה שיהיה לנו, אהבת ספרים. הייתי נכנסת לספרייה ביראת כבוד, לוקחת שלושה ארבעה ספרים שאותם הייתי גומעת בשבועיים. התחלתי מכל סדרת ג'ינג'י כיאה לקוראת ספרים , לאחר מכן גיליתי את דבורה עומר ואז הדרך לרומנים מרגשים מתקופת קום המדינה הייתה קצרה. קראתי הכל, כל מה שהשיגה ידי, גמעתי וגמעתי, נכנסתי לתוך עולמות הדמיונות, התרגשתי יחד עם הגיבורה, בכיתי איתי, אהבתי איתה וחלמתי אותה. תמיד תהיתי מה לי צפוי, האם החיים שלי יהיו מיוחדים כמו כאלה שקוראים עליהם או סתם חיים.
ואז התבגרתי. לעיתים אני מרגישה שהלוואי שהייתי יכולה לעצור את הזמן. לא לא בשביל לא להתגבר. אלא רק בשביל לעשות את זה לאט יותר, קשה לי לחטוף רק כאפות. למה אף אחד לא מכין אותנו לעתיד. לזה שדברים רעים צפויים להגיע ואין לנו שום יכולת להתמודד איתם. וכל דבר רע נחקק בלב ובנפש, ואלא אם אתה הכלאה עם רובוט, הלך עלייך. או שזה יכה בך ישר, או שזה יחכה בתת מודע לרגע הנכון ואז שיט, הנה כל החרא שאכלת עכשיו יוצא בבת אחת ודופק אותך. ועכשיו אסייג את דברי ואומר, שהכל בסדר . אני בריאה . כולם מסביבי בריאים, לא חוויתי אובדן או שכול או פיגוע או גנבה או חס וחלילה אונס. פה ושם הטרדה מינית כזו או אחרת אבל זה רגיל בעולם שלנו.

פתאום קצב הכתיבה ירד, מה שבער לי להתחיל לכתוב קצת התפוגג. ללא סמים. למרות שאני יודעת שתכף אעשה ראש. אווו נרקוטית. מעשנת באנגים. זה הבקבוק עם המבחנה. יום אחד גם בתקופת הפיציות שלי, שהיא בערך מגיל 0 עד גיל 18. עד הגיוס ששם החלו לקחת לי ועד גיל תיכון אנחנו לוקחים. לוקחים ידע, לוקחים כסף, דורשים חופש, צוחקים המון, שותים על הברזלים בשכונה. החיים הטובים. אז בקיצור, יום אחד, אחרי פעולת צופים, או לפני, ראינו מבחנה. לא הבנתי מזה בכלל, מזה סמים מה עושים עם מבחנה? עשור אחרי אני מעשנת סמים במבחנה. משעינה את הראש אחורה ולא חושבת . לאחרונה הסמים בוגדים בי, אפילו הם לא מצליחים לתת לי את השקט המיוחל. האי שקט בבטן, הרצון הזה שגורם לי לפעול. יש את התגובה של FIGHT OR FLIGHT תגובה שהמוח הגאוני שלנו מפעיל בזמן של סכנה. אז לי יש תגובה כזו, רק שהיא לא באה לידי ביטוי בזמן סכנה. היא מגיעה בזמן חוסר וודאות. היא מגיעה אחרי שמעליבים אותי. היא מגיעה שקצת עצוב לי ורע לי. ואני חייבת לפעול . חייבת לעשות משהו, החל בלמרר בבכי שעות וכלה בלשלוח ים הודעות לאותו או אותה רשע או רשעית שהפרו לי את האיזון בראש, שהפרו לי את השקט והחליטו להביא את הרוע שלהם אלי. אבל לפחות היום אני מבינה שלעיתים אנשים לא רעים מרוע, לא רעים מכוונה של – בואו נעשה לי רע. אלא כי גם הם אנשים וגם להם יש בעיות ופחדים וחרדות ומניעים ורצונות. וייתכן שהרצון שלי בדיוק התנגש עם שלהם , או שבדיוק הם נפלו על יום ממש רע, או שניגמר להם הכסף. אבל העיקר שזה לא אישי נגדי. ולקח לי טיפול פסיכולוגי של שנה פלוס כדי להגיע לידיעה המרעישה הזו. ובלי לכבס את המילים- בכדי להצליח לראות את האחר. למרות שאם תשאלו אותי אני לגמרי רואה את האחר ואני לכל הפחות קדושה בנושא. אבל לעיתים אסור לטמון את ראשינו בחול ולראות את המציאות כפי שהיא. אני לא מלכת העולם. השמש לא זורחת לי מהתחת. וזה ממש בסדר, כי עדיין אני מיוחדת בדרכי שלי. אולי יותר מיוחדת אפילו מהאדם הממוצע. למרות שאם אני מיוחדת בעיניי עצמי האם זה אומר שאני מיוחדת גם בעיניי אחרים? כמו יצירתיות, עבודה הופכת ליצירתית רק אם היא נתפסת כזו בעיני מומחים. באלוהים, למדתי את זה בפסיכולוגיה קוגניטיבית. למרות שאת הרב שכחנו, בית חרושת לציונים. יום אחד שאכתוב את הספר המדעי מחקרי שלי, בו אדבר על מערכת החינוך בישראל. אבל אז יהיה לי עוד מלא מה להגיד, כי אגדל ואחכים. ולא אוכל לדבר מזיכרונות של ילדה שכל חייה הלחיצו אותה לקבל ציונים טובים. ואז היא הפכה לבית חרושת של ציונים טובים, כי לקבל מאה זה שווה כמעט כמו אורגזמה טובה.

אז לפני שהתחלתי הרגשה כזו ביעבעה בי, הרגשה כבדה שמכבה ומעציבה. הרגשת חוסר אונים מהולה בעלבון ובים צער. מכירים את זה שאתם רוצים מישהו, או משהו, או מישהי, אני ממש לא קטנונית. רוצים ממש, כי הוא הקסים אתכם, כי הוא נתן למוח שלכם זמן להיות בשקט כי סוף סוף אתם בחברה של מישהו שאפשרי להוריד את המגננות. איזה נפלא זה להוריד מגננות. עוד משהו שאף אחד לא מכין אותנו לזה, שכל שריטה קטנה, עלבון, צער, לא רק שיכול להישאר בפנים הרבה זמן, אלא הוא יוצר שכבה. שכבה שבהתחלה היא ממש דקה ועדינה, כי כולנו נולדים תמימים. וכל שריטה מוסיפה עוד שכבה. ועוד שכבה. לשריון המסתורי הזה. והכל במטרה להגן עלינו. מפני עולם של אנשים שבהתחלה חשבנו שהם רעים אבל מסתבר שהם גם רק אנשים. ואז אתה גודל וגודל ומסתובב עם שריון בעובי של דלת מקלט, רק כי אתה ממש מפחד שמישהו יחדור אותו וישרוט אותך. והאם זו המהות שלנו, לפחד כל הזמן להיפגע אז אנחנו עסוקים בלהתגונן? וזה בעצם המניע שלו כדי לקום בבוקר, לשמר את השריון שלנו שאיש לא יחדור אלינו. ואז אולי אנחנו מצליחים ומוצאים את האחד הזה שחודר אותו, אבל חודר אותו בכבוד ובאהדה. רוצה לשמוע את כל הדברים שבנו אותו, מחבק לנו את הצער, מרקיד לנו את הלב. אדם שמרקיד לנו את הלב. זה בכלל מצרך נדיר. או שלא, כי לפחות מבחינה ססטיטית יש מלא שהם נשואים או בזוגיות. אבל האם הזוגי שלהם, מרקיד להם את הלב?
אני חשבתי שהכרתי אחד כזה. שהרקיד אותו . וחיבק לי את הנפש. ובכלל עשה לי טוב לפרקים. והכי חשוב שאני מציינת שזה היה לפרקים. כי כבר וויתרתי על טוב תמידי. אולי הוא לא קיים. ומעבר לזה שוויתרתי אני מפחדת ממנו פחד מוות. עוד משהו שנהיים גדולים קורה- לא רק שאתה עם שריון בעובי מקלט, מדדה לך בעולם, אתה גם פולני. פולני פולני, שבכלל לא מאמין שמשהו טוב קרה, או לפחות לוקח לך מלא זמן לקלוט אותו. ואז אתה בכלל לא נהנה ממנו כי אתה עסוק בחרדה של – מה יקרה שהוא ייגמר- כי החיים למודי הכאפות והשריטות הביאו אותך להבנה כי לכל דבר יש תאריך תפוגה. ובמיוחד לאושר. ובכלל אושר, זה רגעים קטנים בלבד. שיחשוף עצמו האדם שתמיד מאושר. בטוח הוא פחות חכם. וזה ממש לא בקטע מתנשא, בקטע של- הרווחת. מעט שכל, מעט עצב. מעט ביקורתיות. או שנתחיל כבר לעשות מדיטציה ולקבל עצמנו בלי שיפוטיות. או שנעשה סמים. אפשר גם להתמכר לספורט אבל זו התמכרות קשה.