מונו – פרק שני מוקדש לצ'ירונו

מהפרק הקודם:

"נוכל לעשות מה שאנחנו רוצים מתי שאנחנו רוצים?" אבא שלי אמר בשמץ חיוך ושניהם התחילו להתנשק נשיקה מלוכלכת ומגעילה ברמות, משכתי את ניקו ואת התיק החצי סגור שלו מחוץ לבית והתחלנו לרוץ, עד שנתקעתי במשהו ונפלתי אחורה, ניקו מיד אחריי. הרמתי את ראשי, מנקה את אבק השביל המאובן מבגדיי וראיתי…

פרק שני:

הרמתי את ראשי וראיתי ילדה קטנה, יותר קטנה ממני זה בטוח, היה לה שער שחור כמו פחם ועיניים כחולות כברק, היא לבשה שמלה יפה שבאזור חזה של הבחורה היה לבן וככל שהתארכה הפכה לגווני ורוד, על החלק הלבן של השמלה היו פרחים צבעוניים קטנים עשויים תחרה, היו לה נעלי בובה קטנות ולבנות, ככפות תחרה על שתי ידיה וכתר זעיר וכסוף על ראשה שנצץ בשמש החמה של אותו היום, אותו היום שהכריע את גורל חיי.
"שלום, אני ג'יליאן." היא אמרה והושיטה את ידה עטופת כפפת התחרה, ניקו נעזר בידה כדי לקום אך אני קמתי בעצמי והסתכלתי בעיניה המחשמלות כרק באמצע הסערה, "אני מונו וזה ניקו." הצגתי את שנינו בפני העלמה הצעירה, "מה אתם עושים בחוץ ביום שכזה? כל אדם בעל מעט יכולת מחשבה היה ממהר אל ביתו ונכנס בלי לחשוב אל תוך הבית הממוזג." היא אמרה בשפה גבוהה, לא הבנתי מאיפה היא יודעת מילים שאפילו אני לא יודע, אבל משום מה הבנתי מה הם אומרות.
"למען האמת, אין לנו ממש בית, בדיוק בחרנו ממנו." אמרתי בפשטות, ג'יליאן מיד חייכה מעט ולא הצלחתי לפענח את הבעתה.
"בדיוק כך גם אני, אולי נצרף את מסעותינו ונצעד יחדיו לגורל משותף?" היא הציעה, לא ממש הייתה לי בעיה עם זה, למען האמת, שמחתי מאוד להיות בחברת עוד מישהו מאשר אחי הקטן, "למה לא? תצטרפי אלינו," אמרתי לה, היא מיד התקרבה אלינו במעט, והתחלנו ללכת לעבר גורל משותף.