מוכרחים להמשיך לנגן

ושוב מצאתי את עצמי באותה הדרך המוכרת עד זרא. שוב פניתי באותה הפניה, לעבר אותו מגרש החניה.

ברדיו, תוך כדי נסיעה, דִּווחו על גל שריפות בהתהוות. שלא במפתיע, וכדרכן של מחשבות, נזכרתי באסון הכרמל שארע בחנוכה לפני כמה שנים. ארבעים וארבעה איש נספו אז.

במהלך חג החנוכה, מדליקים בסך־הכל ארבעים וארבעה נרות. שמונָה מתוכם, השמשים, משמשים את השאר.
מעניין לציין, ששמונָה מבין הנספים היו לא־יהודים.

חשבתי על הצמח האדום הננסי, זה שמופיע על מדבקות יום־הזיכרון.
'דם המכּבים' – ד"מ המְכוּבּים.

כדרכן של מחשבות, ללא כל סדר ברור, מצאתי את עצמי בתחנת הכיבוי של פתח־תקוה. התחנה הראשונה והיחידה בעולם – שנשרפה.

הארוע המצער קרה ב־1933, כשהתחנה לא היתה יותר מצריף עץ. בין מחבטי הכיבוי התחבא גחל בוער, שהכניס את התחנה לספר השיאים של גינס.

"אם בארזים נפלה שלהבת – יש לקרוא לאחראי המשמרת" (מפתגמי לוחמי האש).

ושוב חניתי תחת אותו העץ, במקומי ה'קבוע'. כמה סרקסטי להגדיר את המקום כ'קבוע', כאשר בעוד רגע אֶכּנס אל מקום, שבו הקביעות מקבלת עוצמה משלה.

ושוב, על־פי התִּרגוֹלת הידועה, הכנסתי את פתילות הציצית אל תוך המכנסיים, רגע לפני השער. בעוברי דרך 'פינת החי', כיביתי את הטלפון והנהנתי לשלום אל השומר, שהנהן לעברי בחזרה. במקום שכזה לא אומרים 'שלום'.
החלפתי לחיצות ידיים עם מכרים וחברים, והמתנו בדממה מעיקה למערכת הכריזה.

"כעת יוצאת הלוויתו של המנוח…" היתה זו ההכרזה שלהּ חיכינו.
ושוב, כמו בִּשבע־עשרֶה הפעמים הקודמות שביקרתי פה רק בשנה האחרונה, התכנסנו אל 'אוהל־החיים'. גברים ימינה, נשים שמאלה, והאבלים בתווך.
'הו האירוניה', חשבתי לעצמי. 'שמונֶה־עשרה זה "חי" בגימטריה. ח"י לוויות'.

ושוב, ההספדים המרגשים, שמשום מה חלפו לצד אוזניי, מבלי להִכנס דרכן. הבטתי במספידים בעיני עגל; מחשבותיי נדדו הרחק־הרחק.
שיר של 'נאג' חאמדי' התנגן לי בראש: "החיים יפים – אני מכוער". אין לי שמץ של מושג למה דווקא השיר הזה, ולמה דווקא עכשיו.

המספיד הזכיר את המילה 'צניעות', וכדרכן של מחשבות, מצאתי את עצמי בהר הזיתים, מול קברו של פנחס רוטנברג.

למהפכן הרוסי, שנרדף על־ידי הבולשביקים ואף ישב בכלא בשל היותו קומוניסט – יש מניות רבות בהתחדשות הציונית; בהקמת חברת החשמל; בניצול אנרגיות מתחדשות; ומהיבטים רבים נוספים. למרות כל הנאמר לעיל, את קברו מכסה לוח בטון! -אפילו לא שיש- שעליו המילים:

"פנחס בן ר' משה, י"ד טבת תש"ב."

זהו!

בניגוד גמור למצבות של אדמו"רים, או להבדיל, של אנשי עשׂיה שכמותו. במותו צווה לנו צניעות.

כדרכן של מחשבות, ללא סדר ברור או אפילו הקשר, מצאתי את עצמי מול קברו של אבי. על מצבתו כתבנו "הולך תמים ופֹעל צדק". גם זה, יותר ממה שרצה.
לאחר שחלה, ביקש מאיתנו 'לכסות וללכת'. הוא לא רצה הספדים; לא סיפורי גבורה; ולא החזרה בתשובה. כל שביקש היה – מנוחה.
"מלבד 'רננו צדיקים' פעם בשנה, אל תפריעו לי." היו מילותיו המדויקות והנחושות.

בהלוויתו של אבי, אמר המנוח שכעת מוספד: "אני הבא בתור."
כמובן, דבר זה נודע לי רק בדיעבד; הרי לא יכולתי לשמוע אותו בעומדי דומע מול מיטתו של אבי.
"ברית כרותה לשפתיים", היה הביטוי המתאים לרגע הזה. מעֵין נבואה שמגשימה את עצמה.

כדרכן של מחשבות, מצאתי את עצמי בבית העלמין 'סגולה' בפתח־תקוה, מול קברו של ניסן־לייב גמזו (קמזון); הקבר הראשון בפתח־תקוה.

בית־עלמין זה, נחנך בערב יום הכיפורים ה'תרמ"ט (ספטמבר 1888). לאחר הטקס, שכלל את הקפת החלקה ואמירת תהילים, שאל בהלצה אחד הנוכחים: "מי מתנדב להיות הראשון?"
"לא הייתי מתנגד להיות הראשון שייקבר כאן," ענה ניסן־לייב, בחור ערירי שעלה בגפו מפינסק. עשרה ימים מאוחר יותר, נפטר בפתאומיות, בהיותו בריא, שלם, ולא מבוגר מדיי.
צירל קופלמן, זקנת פתח־תקוה, נפטרה בשיבה טובה כשלושה חודשים מאוחר יותר. עד סוף אותה השנה, היו בבית העלמין 'סגולה' ארבעה קברים בלבד.

סוף־כל־סוף הסתיימו הנאומים, כשהרגליים כבר כואבות, והחל מסע הלוויה. ושוב, על פי מנהג ירושלים, שזה בסך־הכל שם קוד 'דתי' להפרדה מגדרית, נישאה האלונקה בידיים, ללא עגלה.

בדרך, עברנו סביב 'חלקת חרדים' המוקפת גדר. כנראה, כל מי שנקבר מחוץ לחלקה זו – קבור 'מחוץ לגדר'.

כדרכן של מחשבות, חזרתי להר הזיתים. הפעם אל החלקה המשפחתית של אליעזר בן־יהודה.

מחיה השפה העברית היה לצנינים בעיני החרדים. כשנפטר, בשבת של חג החנוכה, יָשוּב היה בחדר עבודתו, רכון אל שולחן הכתיבה, כשעפרון בידו.
בִּפשרה שנרקמה בין מנהיגי היישוב החדש לרבני החברא־קדישא, נקבר בן־יהודה בחלקה חדשה, מוקפת גדר. החלקה טופחה, פרחה והוריקה בידי המשפחה. גדר ההפרדה, שנולדה כסמל לכפירתו, הפכה לסמל גדולתו.

עשרים ושש שנים מאוחר יותר, לאחר שכבש הלגיון הירדני את המקום במלחמת השחרור, מצבות הר הזיתים נופצו וחוללו.

בחלקת בן־יהודה, איש מן הפורעים לא העז לגעת לרעה.

הניגון שבראשי, השתנה משום־מה ל'החומה' של 'פינק־פלויד'. 'יושב על הגדר' של אריק איינשטיין היה מתאים יותר, אבל מה לעשות – זו דרכן של מחשבות.

כשהתקרבנו אל חלקת הקבר החפורה, הזכיר מאן דהוא שזו "חלקת החבר'ה". בסביבה הקרובה לזו שאליה היו מועדות פנינו, נחים כמה וכמה מחברינו.
ושוב התחלפה לה המנגינה. הפעם, 'חבר'ה על הדשא' של מאיר אריאל. פעם היו ערמה של חבר'ה על הדשא; היום יש ערמה של דשא על החבר'ה.

ושוב, לפי אותם כללי טקס, כל אחד בתורו השליך כמה רגבי עפר. שוב נשמע בכי, שוב נאמר קדיש. לאחר הקדיש הסתדרנו בשתי שורות, זו מול זו, כמו בְּשיר המשחק 'יש לנו תיש'.
'חיילים אלמונים' היה פס הקול שלִווה את מחשבותיי ברגעים אלו, עם שורת המחץ:

"מִשוּרָה משחרר רק המוות".

ושוב, כמו תמיד, נטילת ידיים מבלי לנגב. פעם חשבתי שזה מפני שאין מגבות ליד הכיור. מתברר שזה בכוונה־תחילה. תזכורת לכך שהמלווה את המת, לוקח איתו את טומאת המת אל מחוץ לבית העלמין.

שוב הנהנתי אל השומר ב'פינת החי', שלפתי את פתילות הציצית, הפעלתי את הטלפון והמשכתי אל הרכב.
הדווחים על השריפות נשמעו כמו מזירת פיגוע, ובראשי התנגן 'גשם' של מאיר בנאי;

"כי צריך לשטוף הכל".

אופנוען חסר זהירות חתך אותי בכביש. כנראה מיהר לתרום איברים.

כדרכן של מחשבות, בלי הקשר ברור, נזכרתי בבדיחה אודות שלושה זקנים המספידים את עצמם.

"הייתי רוצה," שׂח הראשון, "שיאמרו עלי כי הייתי איש משפחה למופת."
"לעומתך," שׂח השני, "הייתי רוצה להיזכר כאיש חינוך, חביב על הכל, ונעים שיחה."
"בהלווייתי," אמר השלישי, "הייתי רוצה שמישהו יאמר: 'הביטו! הוא זז!' "

ושוב, כמו תמיד, חזרתי לשגרת החיים;

"כי את המנגינה הזאת – אי אפשר להפסיק".