מוירה

"קחי, זה על חשבון הבית, את נראית כמו אחת שלא יזיק לה קצת יי"ש" חייך הברמן הצעיר בעודו מוזג לבחורה העטויה שחורים שישבה מולו כוסית וודקה פרימיום. היא נראתה בערך בגילו. מהאופן שבה הוא משך את ה"שין" במילה יי"ש, ולמעשה בחירתו במילה יי"ש שאף אחד לא משתמש בה לעולם, ניתן היה להבין שהברמן נהנה מהסיטואציה.
הבר היה שומם לקראת חצות, לא שלפני כן הוא היה סואן והומה. יחד עם הברמן היו עוד שני אנשי צוות שעישנו בחוץ.
הגברת נעצה בו מבט עצוב ופלטה "תודה" בקול רפה. נראה שהמחווה הזאת מצד הברמן רק העמיקה את צערה.
"מה הסיפור? " ניסה הברמן מכיוון אחר. "אהבה נכזבת, עבודה מחורבנת, משפחה מפורקת, בואי, אני האוזן הכי קשובה שתקבלי הערב" אמר כשחיוכו הגדול עדיין לא מש מפיו.
"מה אתה חושב שהדבר הכי קשה בלכתוב סיפור?" שאלה לפתע, ומבלי להמתין המשיכה "הפתיחה? הסיום?, הלשון?, העלילה? אז שתדע לך שהדבר שהכי קשה זה לבנות דמויות, דמויות מיוחדות , חד פעמיות, כאלו שאתה סוחב איתך גם הרבה אחרי שהסיפור נגמר".
"וואלה, סופרת, יפה לך… אז מה הסיפור שלך, הנשמה לא מניעה? המוזות שותקות?" המשיך בשאלה חודרנית.
היא לגמה בלגימה אחת את הוודקה וביקשה מילוי חוזר. לאחר שהיא לגמה גם את הלגימה השנייה השתררה שתיקה.
"אז…" הברמן החל מוזג את הכוסית השלישית ופינה את שתי כוסיות הקוקטיילים שהיא כבר שתתה.
"ששש" השתיקה אותו, "תן לנו כמה רגעים של שקט, זה חשוב לי אם אתה רוצה שנמשיך לדבר. רק אם אדע שאנחנו מסוגלים לשתוק יחד, אדע שאנחנו מסוגלים לדבר יחד." אמרה ושתקה.
הברמן שפגש טיפוסים תימהוניים בכל ערב הרגיש שמדובר במקרה קיצון. הוא החל לחשוש שאולי משהו בה לא כל כך אפוי ובעיקר החל לדמיין שהיא תעלם מבלי לשלם. כך או כך, הברמן החליט לזרום. הוא נעמד מולה, נשען על מרפקיו כך שזרועותיו השריריות בלטו במיוחד, נעץ בה זוג עיניים מתריסות ושתק שתיקה ארוכה.
כעבור כחמש דקות היא שלחה ידה קדימה ואמרה "אני מוירה. אני נראית צעירה אבל אין לי גיל. הסתובבתי בעולם, הייתי עשירה הייתי ענייה, הייתי לבד, הייתי יחד, תאמין לי שראיתי הכל, שמעתי הכל ועייפתי". אמרה באיטיות כשכל מילה מקבלת את מקומה.
"נשמה, את לא משדרת עייפות, את משדרת משהו אחר" אמר, "אני רואה כל ערב שבורים, עייפים, מותשים, בודדים, את לא מאלה".
"אני איש מת מהלך, אני גמורה. קיבלתי היום במתנה שעון חול. לפני שלוש שעות הרופא שלי בישר לי שיש לי סרטן אלים ושבמקרה הטוב יש לי שנתיים לחיות ושאמות בייסורים גדולים."
"הולי שיט", פלט מיידית, "איזה רופא מנייאק. לא מלמדים אותם איך מבשרים בשורות כאלו לחולים? איך את עם זה?" שאל ומשהו במעטה הביטחון שבו התערער.
"אני לא מפחדת מהמוות או מהייסורים, אני דואגת למשפחה שלי, מפחדת שלא אנצל כראוי את השנתיים שקיבלתי. אני לא יודעת על איזה הרים לטפס וממה להתחמק, על מה לוותר ועל מה להתעקש" אמרה, טמנה ראשה בין ידיה, והחלה להתייפח בקול. שני אנשי הצוות בדיוק נכנסו פנימה יחד עם עננת ריח של ג'וינט. הוא הניח עליה יד וסימן להם לצאת החוצה.
הוא לא ידע מה להגיד, זה לא קרה לו הרבה, אז הוא שתק והמתין שמוירה תרגע. לאחר זמן היא התאוששה, היא הרימה זוג עיניים בוכיות ושאלה אותו "אם לך היו שנתיים לחיות, מה היית רוצה?"
הברמן הסתכל על מוירה וראה שעיניה נוצצות מדמעות והשפיל מבט. הוא התפלל בליבו שהוא לא יגיד משהו שיגרום יותר נזק מתועלת. "קודם כל אהבה, אהבה אינסופית שתמלא אותי ותלווה אותי לכל מקום שאליו הנפש שלי תמשיך, אני גם רוצה שסבתא שלי לא תדע מזה כלום אני בשבילה הכל. ובשביל הקטע, אני רוצה להתקבל ללימודי רפואה. שההורים שלי יהיו גאים בעצמם שיצא להם ילד מוצלח ולא כבשה שחורה."
"אם תתקבל לרפואה תוכל גם לעוף על אחים שלך" ענתה מוירה. חוט המחשבה שלו נקטע והוא לא הבין איך מוירה יודעת על אחים שלו ובעיקר חשב שהיא צודקת זה באמת יהיה קטע חזק.
איך…? התחיל הברמן לשאול, אבל הדמות כבר נעלמה בדלת והשאירה אחריה פרוספקט ללימודי רפואה באיזו אוניברסיטה וגם פתק שכתוב עליו "תודה נסיך, צדקת שלא אשלם, מקווה שלא חרבנתי לך את המשמרת".
מאחורי הדלת שנסגרה מוירה עצרה ורשמה על דף נייר את הבקשות של הברמן והפכה לעשן. הבקשות מייד הועברו למלאך אחר שידאג למימושן. היא סיימה את תפקידה. הפעם הזאת הייתה לה קשה במיוחד. איזה בחור מתוק. כל כך חבל.