מוטו
בעקבות הקטעים האחרונים, וקטעי השראה שקראתי, החלטתי לאמץ לעצמי משפט חדש. מוטו.
"תתייחסי אל עצמך כמו אל מישהו שאת אוהבת"
מאוד התחברתי אליו, והחלטתי להזכיר לי אותו כל פעם כשאני מרגישה רע.
אבל לפני כמה ימים קראתי קטע, על ילדה שהפסיקה לאכול, היא ירדה ממש מהר במשקל, יותר מידי, ולאורך כל הקטע, היא חזרה ואמרה "אל תעשו את זה! אל תהרסו לעצמכם את החיים!"
אבל כל מה שעבר לי בראש היה "וואו, הלוואי שיכולתי להיות כמוהה, הלוואי שהייתי מצליחה להפסיק לאכול. הלוואי שהייתי מצליחה לרזות."
אז אני מקבלת על עצמי החלטה, ומקווה שאני אעמוד בה:
ממחר, אני הולכת לאכול כמה שפחות, לנסות כל הזמן להתאפק, ובכללי, להפסיק לאכול.
מסתבר שהמוטו שלי לא עבד, כי לא הייתי נותנת למישהו אחר לעשות את זה. אבל לעזעאל מוטו.
אני רוצה לרזות.
תגובות (9)
גם אני מנסה לאמץ לעצמי את המוטו הזה, וגם אני לא ממש מצליח.
אני ממש מבין את התחושות שלך. אני מוצא את עצמי פעמים רבות חושב על לשנות דברים בעצמי. גם תכונות חיצוניות וגם פנימיות. אצלי זה מגיע ממקום שקיוויתי שיאהבו אותי יותר.
כן, גם אני. אבל כרגע אני מתמקדת הביוץ, פחות כואב…
כן. מבין אותך לגמרי. אצלי זה היה תמיד הפוך. אני הנידף הזה, שתמיד רצה להעלות במשקל ולפתח שרירים, כי תמיד מסביבי אלה היו הבנים שקיבלו את תשומת הלב. לא ממש הצליח לי.
אני לא מצליח להזכר באיזה שלב חשבתי לעצמי שאין סיכוי שאף אחת תתאהב בי כמו שאני. מן הסתם מתישהו בתחילת גיל ההתבגרות. לדעתי גם כשקיבלתי תשומת לב, משהו בי הרגיש שזה לא אמיתי.
חוץ מהקטע של לעלות במשקל, הכל בדיוק אני. זה מתחיל להיות קריפי כמה שאנחנו דומים..
ממש. שנמשיך? אני ילד שני מתוך שלושה אחים.
אני גם שנייה…
יש לך טיפים?
אמרתי שאשתדל להפסיק עם זה ואני משתדל לקיים.
אח גדול? אחות גדולה? פער גילאים גדול?
אני ואחי הגדול התחברנו רק אחרי שסיימתי צבא. לפני זה לא ממש הסתדרנו. הפרש גדול ביני ובין שני האחים שלי. תמיד הרגשתי שאני צריך לטפל בבעיות שלי בעצמי. אף פעם לא שיתפתי את המשפחה במה שאני מרגיש. אני חושב שהם לא היו יודעים איך להתמודד. גם ההורים שלי. לא היה ממש אינטרנט כשהייתי בן 17. אני מניח שהייתי משתף כמוך, אם היה.
יש לי אחות גדולה. פער של שלוש שנים.
לא משתפת כלום. בכלל.