מוזר לי לחשוב על זה…

מוזר לי לחשוב על זה ….
אני זוכרת שעליתי לחטיבה כמה פחדתי … פחדתי שלא יאהבו אותי , פחדתי להיות אני עצמי , פחדתי להיות אור בלי הפייסבוק , אור שאפחד אינו מכיר , אור בלי המסכה , אור הילדה השקטה , שבעצם בכלל לא , אולי ניראית ככה אבל שהיא מתחילה לדבר , העולם נחרב על עצמו .
אניזוכרת את הימים הראשונים , לא דיברתי הרבה עם בנים , בכלל היתביישתי , לא אהבתי באמת את הרעיון של ה7 בנות , זה תמיד נראה לי קצת מוזר , שונה , לא מוכר .
ואז הגיעו כמה ימים טובים , אני זוכרת את זה , אז היתחלתי לדבר , לא הייתביישתי , בעצם הגיע כל מה שרצתי , בהיתי בכם , הייתם חבורה , ותמיד אמרתי ״אולי גמאני יהיה בה יום אחד ?״
וכן זה קרה , נהפכתי והפכתי את החבורה ,
מה שהיה ביינכם נגמר , רבתם , ומאז !? מאז התחלתי להיות איתו , לדבר איתו , להרגיש אותו , לא פלא שהוא היה כל כך קרוב אליי , מבין אותי , תמיד שם , מצחיק אותי .
אני זוכרת את הימים האלו , שכן היסתכלנו אחד על השני , כולם חשבו שהיינו מאוהבים אחד בשני , זוג חדש נרקם בשביל לרדת עליו .
אבל אתם לא הבנתם שזה היה לצחוק … למעשה אני לא הבנתיש זה היה אמיתי , שזה לא היה סתם להומור .
ועברו ימים , חודשים , הרבה זמן , כל שיעור היינו עסוקים ביחד , כל דקה שלחנו אסמס אחד לשני , כן אפשר להבין איך זה .
ומאז היתחברתי עם מלא בנות , כל יום הייתי חוזרת עם חברה חדשה , כל הזמן היה לי למי ללכת , למי לפנות , הייתי אהודה , הייתי שונה .
ואתם יודעים איך זה להרגיש בפעם הראשונה מקובלת , אחריי כמה זמן שאת משתוקקת לזה , לדעת איך זה להרגיש מלכת הכיתה , לדעת איך זה להרגיש שאת שולטת בהכל , שאת במרכז העיניינים , שכל הפסקה יום שניה דקה ישלך עם מי לדבר , עם אנשים שכביכול נקראיים ״החברים״ שלך .
וכן היתחברתי למלא אנשים , אני מודה זאת הייתה טעות , היתחלתי לעשות טעויות , פגעתי בעצמי , בחברים שלי , במשפחה שלי , בסביבה שלי , ולא היה לי אכפת .
חשבתי שלעשות למישו משו שאני הרגשתי וסבלתי משו כמו שנתיים שלושה או אפילו יותר , הרגיש לי כמו נקמה , כמו ניצחון , כמו תחושה של דבש מתוק שמספק אותי למשך הרבה זמן ,
שבעצם לא ידעתי שאותה הילדה בוכה , נעלבת , מרגישה שנואה , הךכו אחריי כמו עדר ,
תמיד ידעתי איך לעשות את זה , תמיד היו ליאת החברות הטובות שאחריי כל צעד שאעשה יתמכו בי .
ואז כל החלק של להיות המאגניבה היתפרץ לתוכה , התחלתי להבריז , לקלל , לא להכין שיעורים , כל המיליםש יצאו לי מהפה היו ״באלי למות!״
הרגשתי חסרת אונים, ובעצם אהבתי את זה , כי הייתה לי תמיכה , מחברות , מחברות שכיום אני לא מחשיבה כחברות , כבנות שהרסו את חיי , שלימדו אותי דברים , העבירו איתי ימים שלמים ! לילות שלמים !
חגים , שבתות , שניות , דקות .
סמכתי עלייהן כל כך , כמו שלא סמכתי בחיי על מישו , הרגשתי שכל מקום שאלך יהיה לי מקום מפלט , וצדקתי , כל מקום שבו הלכתי הייתה מישי אחרת שעזרה לי , שהבינה , ובעצם לא היה לי אכפת לספר לה הכל … לא חשבתי מה יהיו ההשלכות , לא חשבתי שהיום אני יחייה בפחד של בעצם לחיות .
והימים עברו , וזה רק הלך והידרדר , נהייתי אחת פשוט פרחה , שלא משקיעה , כל הזמן עם האייפון , לא מרגישה כלום , קרה , ביצית , אבלה וסתומה ..
ותאמינו לי יש מילים הרבה יותר גרועות אחרות שמתארות את איך שהיתנהגתי , הייתי פשוט סתומה , לא חשבתי על העתיד , בעצם חשבתי על כל שניה שיגמרו חיי , כי רציתי את זה , ידעתי שאני לא בסדר , ועכשיו אני רק מצטערת על זה ,
עכשיו אני מבינה איזה באמת ״חברים טובים״ היו כולם , שבעצם עכשיו !? עכשיו כל אחד חושב על התחת שלו , עכשיו אפחד לא יסתכל על העבר ויגיד לי ״אור כל הכבוד ! ״
לפני חודש זאת הייתה אחת התקופות הקשות שלי , אני לא אפרט פה , את האמת לא סיפרתי בקושי למישו , עד שהוריי הבינו , זאת הייתה דרך המפלט האחרונה , וידעתי שהיא הכי מסוכנת , הרגשתי איך היתיישבתי על הכיסא , אתם מולי , ידיי , ורגליי רעדו , כל מקום בגוף שלי לא היה חיי , הוא עצר לרגע , לכמה דקות , איך ישבתי איתך על הכורסא , מביטה בעיניים הירוקות שלך , שאמא ירשה , בעצם את הרגת אותי , שזה יצא אני הרגשתי ממש בסדר עם דאגה בלב , כאילו אני מתה שהם כבר ידעו , ומתה שהם לא ושזה כבר רק יגמר .. והלחץ וחשש רק גדלו , רק נתנו לי עוד סיבה למה לי להיעלם ,
ואני נזכרת בכן , וזה מעצבן אותי , התחושה הזאתי שהחמצתי את זה , שעכשיו אתן ממשיכות הלאה , אני בספק אם אתן זוכרות אותי , אם אתן בכלל חושבות עליי , אם אני חשובה לכן , אם זה אמיתי כל זה .
ורק רציתי להגיד לכן , שאולי אתן חושבות שנתקתי אבל המשכתי ,
עם כמה שזה קשה לסלוח , נפתרתי מזה , אני אומרת את האמת היה לי יותר טוב אם לא הייתי מכירה אתכן ,
כי לגרום למישו להרגיש משו , לגרום לו לעשות טעות ועוד ללמד אותו איך עושים את זה , רק כדי שעוד חיים של בן אדם יהרסו , כי זה בטח מכפר על הכעס של כלפיי עצמך , שעוד אחד נפל ברשת , זה פשוט אתה אשם ולא תהייה אפעם חף בפשע , את האמת אני בשוק , שלא אכפת לכן בכלל , שלא מעניין אתכן ממני , והמספרים שלי נמחקו מהטלפון , ואיתם גם הכאב .