מוות

מוות,היא מילה אחת.. שמאחוריה מסתתרים מיליון דברים שלא ידועים.
מה מרגישים אחרי שמתים?אחרי שהלב מפסיק לפעום והנשימה מפסיקה?
מרגישים רוע?מרגישים שקט?מרגישים רעש?ואולי בעצם לא מרגישים כלום?
שרע לי..שהכל רועש מסביבי,שאני מתוסכלת ולא יודעת מה לעשות..
אני מתנתקת והכל וחושבת לעצמי מה הייתי מרגישה אם הייתי מתה?
אני חושבת שמרגישים שקט..רוגע..אין את מירוץ החיים,אין את כל הרעש שמסביב.
אני רוצה גם להרגיש את השקט הזה.. את הדממה הזאת.

אני עומדת באמצע שומקום,הכל שחור מסביבי..כאילו עלטה שחורה כיסתה את הכל.
אני מנסה לחפש מסביבי את מתג האור שהכל יואר ברגע..
אני מחפשת ומחפשת… ולא מוצאת.. ואז פתאום שברה את החושך קרן אור קטנה…
אני רצה… מקווה שיש שם פתח יציאה.
אני רצה רצה ולא מוצאת..אני רצה שוב לכל הכיוונים אבל זה לא ניגמר..
כאילו אני במבוך אינסופי שאין לא פתח יציאה.
צעקתי,צרחתי שמישו ישמע אותי..אבל מה ששמעתי בחזרה אלו לא קריאות של הצלה…
אלא רק הצעקות של ההד שלי..
הרגשתי את הלבד.. הרגשתי את הבדידות,היא פילחה את ליבי והכאיבה לי.
רק עכשיו הבנתי מה זה להיות לבד..להיות בלי אפאחד.
רציתי רק לברוח משם.. להרגיש את הרוח ולנשום את האוויר.
רצתי אך לא ידעתי לאן..לא ידעתי איפה אני, לא ידעתי לאן אני רצה..
אבל רציתי לנסות,לדעת שלא נשברתי וויתרתי כבר מההתחלה.
הנשימות שלי הלכו לכבידות ועצמות חזי כאבו.. רגליי התעייפו..
דמעות שטפו את פניי וזלגו מעיניי ללא הרף..
אך אני לא התייאשתי.. רצתי,רצתי ממלמלת לעצמי להיות חזקה,לא להישבר..
אבל אז כבר לא יכלתי..
התמוטטתי.. לא היה לי אוויר לנשימה.
בקושי ובכאב אמרתי לעצמי את המילים האחרונות..
בחיים לא להישבר…
ואז כבר לא הרגשתי כלום..
אחרי זה הגיע המוות…