מוות

הרבה אנשים מפחדים מהמוות.
וגם אני, כשהייתי קטנה פחדתי מהמוות.
פחדתי מייסורים, פחדתי מלהרגיש חלשה בעולם של חזקים, פחדתי מסוף סוף לגלות מה יש אחרי המוות.
פחדתי לאבד את כל מה שיש לי, פחדתי לעזוב את המשפחה.
פחדתי. פחדתי מהכל.
הכל השתנה אחריי לא כל כך הרבה זמן.
אני מרגישה ייסורים, אני באמת חלשה בעולם של חזקים, איבדתי כמעט את כל מה שהיה לי ואני כבר בכלל לא מרגישה שהמשפחה שלי היא שלי.
אבל יותר מהכל,
אני כבר לא מפחדת מהמוות.
אני יותר מלא מפחדת ממנו, אני משתוקקת לו.
אני משתוקקת להזדמנות המתאימה להיעלם כיאלו מעולם לא הייתי בלי לפגוע באף אחד,
לצלול לצללי האבדון שאני כל כך רוצה כבר לפגוש,
לאבד כל תקווה שעתידה להתרסק לי בפנים ולרסק אותי ביחד איתה,
להפסיק להרגיש כל דבר על נפשי, על בשרי.
להפסיק לסמוך על האנשים הלא נכונים ולהיזרק לקרשים שוב ושוב,
להפסיק להיות חזקה בשביל כולם, שבין כה וכה לא צריכים אותי
להיות שום דבר חוץ מגוף חלול שעליו יהיה אפשר להגיד שפעם הייתה בו נשמה,
אבל האם מישהו יאמין?
אחרי שנשארת רק גופה בלי רוח חיים קשה לדמיין שאי פעם היא נשמה, שאי פעם היא זזה.
אולי אני לא רוצה למות.
אולי אני פשוט רוצה להפסיק לחיות.
בדימיון, אלו שני דברים שונים מאוד.
אבל במציאות, התוצאה זהה.