מוגנת

מאית השנייה עצרה ממני את הנפילה. מאית השנייה. והוא. רציתי ליפול, באמת. אך ידיו תפסו אותי. ולא משנה כמה חזק צעקתי שישחרר אותי, הוא לא עזב. זרועותיו החסונות עטפו אותי בחום ואהבה, אשקר אם אומר שמגעו לא ניחם אותי, אבל הנפילה קראה לי, קולה נשמע מנחם יותר ממה שאשמע אי פעם. היא הייתה כל כך קרובה, אך בין ידיו היא הייתה בלתי מושגת.
הנפילה המשיכה לשכנע אותי שחיי חסרי משמעות, שאני מוכרחה לוותר. רציתי לוותר. אך הוא לא נתן לי. חיבוקו החזק היה אפילו חזק מידי, כאילו ניסה לחבר את כל החתיכות השבורות שלי. כל פעם שכמעט עזבתי, הוא חיזק את אחיזתו בי, חשבתי שהוא היחיד שרצה שאשאר. לא רציתי להישאר. אך לא הצלחתי לחשוב שאיני רוצה כשחום גופו המיס את קרירותי.
הנפילה המשיכה לצעוק לי, שאני בעצם כלום. אך חשכתה נעלמה מעיני כשהייתי איתו. וכבר לא רציתי לוותר, והשתוקקתי להישאר בין זרועותיו. אחיזתו הייתה שם, גם כשגופי לא היה בכוננות ליפול. גופי כנגד גופו, ונשמתי בתוך ליבו. אושר הציף אותי בכל רגע מחדש כשהייתי איתו והוא ידע שלא הייתה לי דרך להודות לו על שהחזיק אותי ברגעיי הקשים.
אבל החיים אינם כמו באגדות, וסוף טוב נמצא רק בחלומות, ולא הופתעתי כשזרועותיו כבר לא גוננו על גופי. בניגוד אליו, הנפילה נמצאה לידי תמיד, ותוך שניות שכנעה אותי להושיט אליה את ידי.

עכשיו, שום חיבוק שבעולם לא ייתן לי להרגיש מוגנת.