מובן מאליו.

הזמן תלוי בכל מיני תוספות.
הזמן תלוי בנו.
הסוללות מתחלפות עלידיינו, בכדי שהזמן, ימשיך ללכת.
אך מה קורה כשהאדם ויתר?
מה קורה כאשר אני לא רוצה להמשיך עוד?
אני לא רוצה להמשיך ולהסתכל על כל זה.
כל הכאב שהאדם עצמו ממציא במן קופסא.
כל הסבל שהם, הם עצמם צוחקים עליו ומתבדחים עליו.
הכל, הכל כבר נמאס.
אתה, הם, אנחנו, אתם, כולנו, כולכם פשוט מפגרים.
לא מאמינים בבלתי אפשרי אך מאמינים באפשרי.
נותנים לילדיכם להשחית את פרי מיץ האהבה ולעוות אותו.
נותנים לעבר להשתלט ולהכניס רוח חייה לראותיכם.
אתם חיים בנשמתכם על קורת הגג מכאב האמת, מכאב של מה בעצם?
היום כולנו מתחרטים, מבזים את עצמו בגלל העבר.
שומרים הכל הכל על דפים נפרדים שבמהרה נהפכים לספר הסטוריה שלם של כאבים.
אך למה לשמור זאת?
למה הם שומרים את שימחתם אך את כאבם קרוב יותר לליבם?
אני הייתי אומרת כזיכרון, אך זה יותר מזה.
הם מלמדים את עצמם.
מלמדים את עצמם צעד צעד איך להפוך את עיניהם לאטומות.
איך להפסיק לבטוח.
איך להחזיר ולהכאיב.
תמיד שאלתי איך זה ההרגשה?
אך כאשר חבר תוקע לך סכין בגב מה עוד אפשר לעשות?
להוציא את הסכין ולהכאיב עוד יותר?
או להישאר עם כל השאר בגבך מכל חייך?
ההרגשה היא כאילו של שיתוק. של רעב.
אינכם תאמינו, אתם לא תבינו! זה כואב כמו דקירה של מחט, זה כואב כמו נפילה מהאוויר, זה כואב כמו לעקם את הרגל והחלק ההכי כואב, זה שזה נשאר שמה כדי להזכיר לך.
להזכיר לך את כל המילים המגעילות והמתונפות שמומשלכות לעברך.
להסתכל על חבריך, אותם החברים שתקעו לך סכין בגב, שמסתכלים עלייך כאילו אתה אבק.
אתמול ראיתי, בדקתי, בזהירות כמובן, אבל בדקתי, בדקתי בייסודיות.
המבט שפגשתי מכל אחת מהן, המבט האטום היכרות או אפילו סליחה.
רוצים לדעת מה הדבר ההכי מדהים שראיתי בעיניהם?
כלום.
לא ראיתי כלום.
ראיתי אבק, ראיתי חול, ראיתי שחור.
אז את כל אלא שתקעו לי סכין בגב באפשרות הראשונה בכדי להתעלות מעלי, אתם מרוצים?
כיף לכם לחיות באשליה שהכל טוב? כי הכל לא טוב אתם מבינים.
הכל בכלל, בכלל לא טוב.
אך אני מודה לכם מצד שני.
הוחכתם לי שגם מה שהיה בינינו לא היה אמיתי.
הוחכתם לי עד כמה אתם דומים לאחרים, מאלו שכולכך פחדתי.
השארתם אותי בפינה כמו מגנט דחוסה בפינה.
השארתם אותי, לבד, מאוכזבת, מושפלת…
כל יום, אני לא מוצאת אותי אפילו עם חבר אחד.
לא מוצאת את עצמי עם אף אחד.
אני מוצאת את עצמי לבד, בחדר.
זה הולך להישמע פטטי אבל כן.
אני מוצאת את עצמי יושבת לבד, בחדר, עם עצמי, עם הפסנתר והזיכרונות.
החשק הענקי הזה לבכות על המיטה כולכך ענקי.
אבל לא, אני לא מצליחה לפרוקו.
נשברתי, אך מצד שני את לא נשברתי, כי לא הוצאתי את כל הכאב ממני.
מה רע לאדם שאינו בוכה? מה רע לאדם שלא יודע בדיוק איך לבכות?
זהו, שהוא לא יכול לפרוק, הוא לא צריך לתעד את זיכרונותיו, כי הם נשארים בליבו, בדיוק בנקודה האצמעית בלב. שמה איפה שהלב דופק, הכל נמצא, כל מה שלא פרקתי, שמה.
ואתם יודעים מה הכי כואב?
אתם יודעים?