מה שקורה כשאין תמיכה כשצריך…

שכבתי על הספה בסלון, מחבקת את רגליי, ואז משחררת אותן. מתהפכת מצד לצד. הבטן שלי כל כך כאבה לי, כאב בלתי נסבל! לא משנה איך שכבתי, ואם ישבתי או הלכתי, היא כאבה מאוד.
החזקתי בבטני, היא כאבה כל כך כאילו חותכים אותה מבפנים, וביחד עם זה גם היה רעש חזק של טלוויזיה, שהידהד בראשי שכאב גם הוא.
ואני שכבתי בשקט. לא הצקתי לאף אחד. לא נגעתי באף אחד. לא דיברתי.
ואז זה התחיל.
אמא שלי, שעד עכשיו צפתה בטלווזיה מבלי לשים עלי לב, החלה שוב בדיבוריה.
"קדימה, קומי, לכי לשתוף כלים! תנקי את הבית! תעשי משהו סוף סוף! כל היום את שוכבת ללא מעשה, עצלנית! חזירה!!" אמרה לי בקולה הכאוס והנוזף. "אמא… אני לא מרגישה טוב…" מלמלתי, מחזיקה עוד יותר בבטני, ומרגישה מין חנק בגרוני.
היא צעקה עוד דברים, אך כבר לא שמעתי מה היא אומרת. הרעשים של הטלוויזיה וקולה התערבו בראשי, ולא יכולתי להפריד בין המילים.
"אמא… בבקשה, אם את לא עוזרת, לפחות תעזבי אותי בשקט.." אמרתי בקול חנוק וקמתי. התחלתי לראות שחור ופה ושם צבעים, כמו שקורה בזמן האחרון כשאני קמה.
הלכתי אל החדר שהיה שייך בעבר לאחי, אך כעת, אינו שייך לאף אחד, מכיוון שהוא עבר לגור בדירה אחרת. נפלתי על המזרן והתקפלתי מרוב כאב. "אפילו לאמא שלי לא אכפת ממני…" לחשתי, ואז נצמדתי לקיר הקר, שבגלל קורו מעט עזר לי.
כעבור דקה או שתיים אמא שלי הגיעה. "את נעלבת?" שאלה, בהתחלה היה נדמה לי שהיא דואגת, אבל לא… "את נעלבת?! תגידי לי!!" צעקה, מרוב צעקותיה כבר לא התאפקתי והתחלתי לבכות. "מה את שופכת לי פה דמעות?! זאת לא אשמתי שאת עצלנית!! את צריכה לקום ולעזור בבית!" צעקה, "אמא! אני הייתי עוזרת אבל אני לא מרגישה טוב! כואבת לי מאוד הבטן והראש, תני לי לנוח קצת ואז אני אעשה מה שאת רוצה!" צעקתי לה בחזרה. "תסתובבי אלי" אמרה לי, אך לא יכולתי. "תסתובבי!" צעקה וסובבה אותי בכוח, "את תמיד לא מרגישה טוב! ותפסיקי לבכות כבר!" צרחה, "אוף תעזבי אותי כבר!" צעקתי והסתובבתי שוב, ואז היא הלכה. סוף סוף.
קמתי בזהירות, מחכה מעט שהשחור שאני רואה אחרי שקמתי יתמוסס ואני אראה בצורה נורמלית, והלכתי לחדרי. לאחר מכן נעלתי אותו.
ראיתי מזווית ראייתי מספריים. 'אולי זה יעזור…' חשבתי ולקחתי אותם. העברתי אותם בחוזקה על ידי, ונוצר חתך ארוך מאוד ממנו החל לרדת דם. 'כן, זה אכן עזר…' חשבתי..
בגלל שעשיתי את זה, התחלתי להרגיש כאב צורב ביד, לכן זה משך את תשומת ליבי מהכאב של הבטן והראש ומהכאב שאימי גרמה לי… בשבילי זה נקרא עזרה..
ואחר כך נזכרתי ביחסה של אימי…
"אם היא לא דואגת, אף אחד כבר לא ידאג." אמרתי לעצמי ולקחתי את המספריים (שאגב היו די חדות יחסית למספריים רגילים..).
לקחתי נשימה עמוקה, ואז עשיתי את זה.
בכל הכוח דחפתי את המספריים לבטני, פשוט דקרתי את עצמי.
זה כאב נורא, נכון.
אבל ידעתי, ככה זה גם יגמר הרבה יותר מהר.