מה שלא אמרתי…
אני לא אמרתי את זה אף פעם. וזה טורק אותי כל פעם מחדש…
אני כבר לא יכולה להסתכל עליכם. על המשפחה המלוכדת הזאת, על כל השמחות, האהבות, התמיכה אחד בשני, העשייה הטובה.
וגם עליכן… החברות הטובה הזאת שלכם. זה מוציא אותי מדעתי.
כן… אני יודעת שמי שעובר חיים קשים ונלחם הוא מגיע לדרגות שאלה עם הקשיים הקטנים לא יצליחו להגיע בחיים. אבל נמאס כשזה כואב.
זה פוגש אותי כל פעם מחדש, להסתכל על כל מה שלי אין.
כואב לי שאתם לא יודעים באיזה פרס אתם זכיתם…
אם רק הייתי יכולה לצעוק את זה.
אם רק הייתי יכולה למצוא את המקום שלי…את האנשים שלי… את האהבה שלי…
אם רק הייתם יכולים להכיר אותי באמת.
את הלב שלי… עם כל החבלות שעברו עליו…. יחסית לזמן הקצר שהוא חי בעולם הזה.
אני מנסה להאמין. אני יודעת שאלוקים אוהב אותי. הוא תמיד אצלי בלב. ולא משנה מה יעבור עליי, האמונה שלי לא תזוז ממני. אבל אני מתקשה להאמין שהכל לטובה. כי אני לא רואה את הסוף.
איך אפשר להסתכל כל הזמן מהצד על דברים נפלאים כל כך ולא לבכות כשאתה בחוץ?
תגובות (1)
הייתי בדיוק במקום הזה. תקשיבי- אני בטוחה במאה אחוז שזה ייגמר. גם לי היה קשה, מאוד. לא רציתי לבוא לבית הספר, הייתי במצב רוח רע, אבל זה נגמר. את צריכה להשתדל להיות כמה שיותר בשמחה, ולחפש את המקום שלך בכל הכוח. יש משהו שלמדתי והוא שאנשים טובים- יהיו תמיד. תמיד יהיה מישהו שתוכלי לבטוח בו ויעזור לך. תוציאי את החלק הטוב שבך, תתקני מה שקצת פחות, תתפללי על זה חזק, וזה ישתנה. בסוף אנשים יגלו שאת אדם טוב, ותמצאי את המקום שלך. רק תזכרי שאנשים טובים- תמיד יהיו.