מה שיש מה שאין

את יכולה לבחור את התבנית לעצמך
אבל לא לחנך אליה אחרים
אני מכורה לגיוון וכן יש מוסכמות חברתיות שאני מקשיבה אליהן
אבל בצורה רדודה ביותר
הלוואי והיה לי לתת שווה לכולם
הלוואי שהייתי יכולה להכיל הכל
אבל אני מקבלת את זה שאני לא
ואז יש מערכת מאוזנת של יחסי גומלין.
הקשבה תמורת הקשבה
הכלה תמורת הכלה.
אם עושים טעות יש מקום לסליחה.
גם אם הטעות חוזרת על עצמה, זה עניין של למידה.
אי אפשר לצפות ממשהו להיות מה שעשיתי ממנו בראש
למדתי את זה בדרך קשה
הקטע שאת לא רוצה שישפטו אותך
אבל את שופטת. שיפוטיות גוררת שיפוטיות
את תשחררי
תהיי את
ופאק יט העולם
מי ששופט אותך – שופט קודם כל את עצמו
כשמבינים את זה
כשרואים כמה זה נכון
מבינים שאין טעם לשפוט
כל אחד מצדיק את הפעולות שלו אחרת
כל עוד לא פגעתי פיזית בשלמות של יצור חי
אני בסדר עם זה
תצאי מהמעגל
תתעלי מעליו
בהתחלה זה קשה להגיד את האמת תמיד, כי היא מטומטמת ומגוחכת ולא אמינה (זה מצחיק שהגענו למצב שהאמת לא אמינה) אין באמת תבנית ואין חוקים. כל אחד יוצר לעצמו את עצמו. טוב רע מאוזן או וואטאבר.
ולעשות את זה עם אנשים שכבר מכירים אותנו זה קשה עוד יותר. כי אנשים אוהבים יציב ולא משתנה
אבל יציב כופה חוסר שינוי
וחוסר שינוי מנוון את המיינד
'אל תעמדי בצל של עצמך , ותתלונני שחשוך' – זה המשפט שמפעיל אותי
כי קיבלתי שהדרך היחידה לברוח מהעצמי הבאמת יחידה היא מוות, ואני כל כך לא אוהבת את העצמי, עד כמה הכלי הזה הוא פגום בעניי? אני עד כדי כך לא מרוצה שאני אסיים את חיי?

לא! חשבתי חייב להיות מעבר.
והוא שם אהובה הוא שם.
תאהבי אותו תשלימי איתו לסיבוב הזה
העצמי זה זה מה שיש לנו.
נריב איתו נשנא אותו
נתכחש לו
נצחק עליו בליגלול
הוא ואנחנו
עדיין ניהיה אחד.
ברגע שלמדתי להעריך את העצמי שלי
ולשחרר במחשבה מהנראות
הנראות שלי ניהתה מה שרציתי אז
וכן היה חרא בדרך והוא היה *טוב* כי הוא חיזק, הגדיל וגרם לי להיות גרסה משוכללת יותר ממה שהייתי,
מבינה,
מכילה,
מקבלת,
כי זה כיף-
לשפוט את כולם לכף זכות
זה משחרר-
לחייך כל הזמן
גם שחרא
אחרי (או תוך כדי) שצועקים על העולם
כי זה הרגע ההוא והוא היה ונגמר
ולעכשיו הזה מגיע יותר
חיוך של שקט ונחת
כי מה שיש זה מה שיש
מה שאין זה מה שאין.
לזה ערך משלו
ולזה ערך משלו
ושקט.