מה קורה אחרי שמתים

"מה קורה אחרי שמתים?" שאלתי פעם את אמא, כשהייתי ילדה קטנה. "אני לא יודעת" אמרה לי אמא. "מה קורה לנשמה שלנו?" שאלתי את אמא. "אני לא יודעת" אמרה אמא. "לאן אנחנו הולכים?" שאלתי את אמא. "אני לא יודעת" אמרה אמא. חוסר היכולת של אמא לענות לי על השאלות האלו, הלחיץ אותי מאוד אז בגילי, שש שנים. הייתי רגילה שאמא יודעת הכול, ולכן בגלל שסבתא של חברה מהגן מתה היום, הנושא התחיל להטריד אותי והייתי בטוחה שאמא תספק לי תשובות ותרגיע אותי. אבל אמא לא ידעה, וגם אני לא ידעתי. אף אחד לא ידע אף פעם.
אבל עכשיו אני עומדת לדעת. אני יושבת בן הריסות המכונית, אני שומעת צעקות ורעשים מסביב. אני קבורה במכונית ההרוסה, רסיסים מזכוכית של המכונית חדרו לי לעור. כשהמכונית התהפכה, הראש שלי נחבט בכיסא ועכשיו גם הוא מדמם. אני כולי גוש דם גדול ששוכב בין הריסות המכונית. אני יודעת שאחי מת כי אני לא שומעת את הנשימות המהירות והקולניות שלו. הוא שוכב לצדי בין הריסות המכונית, חסר תנועה ודומם, וכולו מרוח בדם. אני נאבקת לא להקיא. בסך הכול חזרנו מהקניון, אחי ואני הלכנו לראות סרט, ועכשיו שנינו עומדים למות. זה לא הוגן. שבוע הבא אמור להיות יום הולדת השש עשרה שלי. אני בחיים לא אזכה לחגוג אותו. אני יודעת את זה כי אני רואה שאני עומדת למות. הפציעות חמורות מדי, ולעולם לא יצליחו להביא אותי בזמן לבית החולים, עדיין מתקשים להוציא אותי ואת גופתו של אחי מהאוטו. לבסוף מישהו הצליח למשוך אותי מבין הריסות המכונית. כולי דיממתי ודם נמרח על כל האיש המסכן. למה לא יכולתי לאבד את ההכרה? ככה לא הייתי מודעת לכלום. בכלל לא הייתי יודעת שאני עומדת למות. אחי מת כל כך מהר, רגע אחרי שהמכונית נפגעה, כל מה שנשאר ממנו הוא רק דימומים כבדים וגופה. עכשיו נושאים אותי באלונקה לאמבולנס שייקח אותי לבית החולים. מעניין מה יעשו לגופת אחי. אני לא כל כך מודעת למה שקורה, אבל אני יודעת שאלו הרגעים האחרונים של חיי. שעוד שעה או אפילו פחות, סביר להניח שאמות. אני מניחה את הראש ומנסה להירדם אפילו שאנשים עם בגדים לבנים מסביבי צועקים עליי לא להירדם. אני כל כך עייפה. אני אשרוד עד בית החולים, אני מחליטה, כדי להיפרד מאמא ואבא. הפחד מציף אותי. מוות. מילה שתמיד שנאתי. המוות תמיד נתפס בעיניי כנצח של כלום. של דממה, של חוסר ידיעה, של כלום, שום דבר מוחלט. זה הפחיד אותי. אמא מאמינה בכל הבולשיט הזה של אלוהים וגן עדן וגיהינום ולא מפסיקה לנסות להטיף לנו מוסר על כל אלו, אפילו שהיא ממש לא דתית. היא איכשהו הצליחה לגרור את אח שלי גם להאמין בזה. רק אבא שלי שפוי כמוני, מבין שאחרי המוות מה שנותר ממנו הוא גופה מכוערת, ותולעים שאוכלות אותה. אבל עכשיו אני מנסה להאמין בכל כוחי במשהו אחרי המוות, אני מסרבת להאמין שאני עומדת להישאב לנצח של כלום. חייב לקרות משהו אחרי המוות. הפחד עולה בי ואני מרגישה שאני עומדת להקיא. אני לא רוצה למות! אני לא רוצה למות! אני חושבת חזק כל כך ומקווה שאולי זה יעזור איכשהו. אני יודעת שאני כן אמות, הפצעים חמורים מדי, אני עייפה מדי. אני מביטה ברחמים באנשים המודאגים שמנסים לעזור לי. הם באמת חושבים שיש לי סיכוי? אני מביטה אל החזה שלי שבתוכו נפער כאילו חור גדול ומדמם. זה מגעיל אותי ומפחיד אותי באותו הזמן. אני נאנקת ונפרדת מהחיים. אני חושבת על האנשים שאני הכי אוהבת בעולם: אבא, אמא, סבא וסבתא, החברה הכי טובה שלי, קים, הכלבה המתוקה שלי דייזי, ואני נפרדת מכולם. אני לא מרגישה מספיק חזקה, אני לא אשרוד עד בית החולים. אני מדמיינת שהם בלונים. אבא הוא בלון כחול, אמא היא בלון אדום. סבא בלון לבן בגלל השיער הכסוף שלו, וסבתא בלון ירוק. קים, בלון ורוד, כי אני יודעת שזה הצבע שהיא הכי אוהבת בעולם, ודייזי בלון סגול בגלל השמיכה הפרוותית הסגולה שלה שאני תמיד אוהבת לכרבל אותה בה ולראות אותה ישנה כמו מלאך קטן. אני מתאפקת לא לבכות. אני מדמיינת שאני בשדה פתוח, שאני משחררת את הבלונים אחד, אחד ונפרדת מהם. אני אומרת להם כמה אני אוהבת אותם וכמה הם חשובים לי. לא שכחתי את אח שלי. אבל אנחנו במילא ניפגש עוד מעט כנראה, אני מקווה. שחררתי את הבלון האחרון, הבלון הסגול הקטן של דייזי. עכשיו זה בסדר ללכת. אבל כשאני פוקחת את העיניים אני מגלה שאני לא באמבולנס אלא בבית החולים. ושכולם- אמא, אבא, סבא, סבתא, קים, ואני לא יודעת איך אבל אפילו דייזי הצליחה לבוא לכאן, נמצאים כאן מולי, אני מסתכלת בהם רגע, מחייכת ואז מנופפת להם לשלום. הם קצת מבולבלים, אבל העצב גובר על הבלבול והם פורצים בבכי. כל אחד ניגש אליי ואומר לי כמה הוא אוהב אותי. אני יודעת שהם יודעים שאין לי סיכוי להינצל. דייזי נותנת לי ליקוק קטן. היא בכלל לא מבינה מה קורה פה. אני רק מחייכת אליה, כי אף שהייתי הכי רוצה בעולם, אין לי מספיק כוח ללטף אותה. אני רק מצליחה לומר "להתראות" ואז ציפור מצייצת, ענן בשמיים, והכול נגמר. כשאני פוקחת את העיניים אח שלי נמצא לידי. הוא מחייך אליי ואני מחייכת בחזרה. אז אמא ואחי צדקו בכל הבולשיט הזה, הא? אני חושבת, וצוחקת לעצמי.