מה לא עושים למען חלום – פרק 9 פרק אחרון!

הייתי בדרך לסטודיו, התקשרתי אל מייגן אלפי פעם אתמול בלילה,
היא לא הייתה מוכנה לדבר איתי, אף לא פעם אחת…
נכנסתי לסטודיו וחיפשתי באופק את מייגן, לא ראיתי אותה….
לפתע בנאדם לא מוכר עצר לידי. "מר דיסני מחפש אותך, הוא אמר לי להביא אותך אל משרדו."
עצרתי אותו. "תודה רבה, אני אלך למשרד לבד, אני מכיר את הדרך."
התחלתי ללכת לעבר המשרד של וולט, דבר לא הטריד אותי היום.
לפתע אותו בנאדם שאמר לי ללכת למשרד של וולט עוקב אחרי,
עצרתי לרגע, וסובבתי את ראשי ובזווית עיניי ראיתי שהוא באמת עוקב אחריי,
עשיתי לו כאילו לא אכפת לי והמשכתי ללכת, ניחשתי שהוא קרא לי אולי בעניין המשכורת, הוא היה אמור להביא לי אותה היום… או אתמול? טוב.. לא ממש זוכר.
כאשר עמדתי לפתוח את הדלת של המשרד של וולט מייגן קפצה מולי ודחפה אותי אחורה.
"אל תיכנס!" היא עמדה מולי ופרשה את ידיה לצדדים.
"למה?!" נבהלתי כל כך שהתגובה שלי הייתה מאיימת, אבל היא לא זזה,
"פשוט… תסמוך עליי…. אל.. אל תיכנס!" מתחת לעיניה זרחה דמעה קטנה.
"אבל אני רוצה לדעת למה…" אמרתי לה באופן עיקש.
מייגן נראתה מהוססת, היא לא זזה. "אני… אני לא רוצה שתלך!" היא רצה לעברי וחיבקה אותי חזק חזק.
"מ…מייגן!" הייתי מופתע כל כך שאפילו אני בכיתי, לא היה לי מושג למה, איך… פשוט בכיתי.
הבנאדם הזר שעקב אחריי הפריד בנינו ומשך את מייגן ממני.
"תעזוב אותי!!" היא ניסתה להיאבק בבנאדם שאחז אותה, אבל הוא החזיק אותה חזק מידי.
"מה אתה עושה?" נבהלתי מאוד מהמראה שהבנאדם הזר הזה עומד לתקוע למייגן בוקס בפרצוף אם היא תמשיך להתנגד לו.
"זה בסדר אני צריך לדאוג לה, היא פשוט לא מרגישה טוב כל כך… תיכנס, וולט רק רוצה לדבר אתך"
מייגן הפסיקה להתנגד, היא פשוט השפילה את מבטה והנהנה קלות, ואני נכנסתי למשרד של וולט.

"או היי רוברט תיכנס!" אמר לי וולט בחביבות, התיישבתי מולו והרגשתי מאוד בנוחות, המשרד שלו צבעוני כל כך, אני הייתי מאוד רוצה ככה לצייר על הקירות של הבית שלי,
אבל האיש שאני משכיר ממנו את הדירה לא מרשה לי.
"אז… על מה רצית לדבר איתי?" שאלתי אותו כדי לזרז את העניינים.
"אה כן…" הוא אמר והכניס את ידו אל תוך המגירה. אני רציתי לקרוא לך כדי לתת לך את משכורך אבל… היה לי שינוי קטן בתכניות כי מישהו… הראה לי את זה." וולט שלף מהמגירה תעודת זהות.
"תעודת זהות?" שאלתי אותו מבולבל. "כן, תעודת הזהות שלך," הוא אמר והתחיל לקרוא בקול:
"שם: רוברט הנדרסון, גיל: עשרים ואחת, אוו… איזה שפם יפה היה לך פעם" קולו המבדח והידידותי לא עזר לי להתעשת, כי הוא עלה עליי.
"מס' תעודת זהות… בלה בלה בלה… או! תראה מה יש לנו כאן! לאום" הוא אמר וסובב לעברי את תעודת הזהות. "יהודי!" הוא קם במהירות מכיסאו וכך גם אני, המהירות המפתיעה גרמה לי לסחרחורת אך ניסיתי להתיישר כמה שיכולתי.
"מ..מי נתן לך את תעודת הזהות שלי?" וולט הסתכל הצידה וחייך בחיוך מפחיד,
"בוא נגיד שהרבה אנשים בחברה שלי היו שמחים למקדמות כספיות בכל דרך אפשרית"
ואז פתאום חשבתי… מייגן הייתה אצלי בבית… קמה מוקדם בבוקר.. בדקה משהו בכיסה מיד אחרי שהתעלפה… היא נתנה לוולט את תעודת הזהות! זו היא!
"אני לא מאמין… " אמרתי ושפשפתי את עיניי… קיוויתי שכל זה חלום, לא היה לי כוח אפילו לכעוס על מייגן. "אני לא מאמין! אני! שיקרת לי! שיקרת!" וולט הוציא אותי במהירות ממשרדו ובמהירות הוביל אותי אל מחוץ לסטודיו, סנטימטרים ספורים מחוץ לשער הכניסה של הסטודיו, ו-וולט עומד מאחורי השער, מראה כי אני לא שייך לפה יותר.
לפתע באו מאות אנשים מתוך הסטודיו, באים לראות את טקס ההשפלה שלי כנראה.
ופתאום ראיתי אישה, לבנה עם שיער ארוך ושחור, ועיניים נוצצות מדמעות בצבע דבש, מחזיקה את סורגיי השער כאסירה, וצופה בי. "אינך רשאי להיות פה יותר! רמאות היא עבירה על החוק! יהודים אינם רשאים פה! עכשיו לך לפני שאשפד אותך מרוב כעס!!" החלפתי מבטים בין מייגן הדומעת ובין וולט עם העיניים המטורפות שלו, הוא לא נחמד כאשר הוא כועס, לא רציתי אפילו להיאבק בו.
"לפני שאלך… יש לי שאלה קטנה…" אמרתי בקול הכי שליו ושקט שיכולתי.
"למה אתה שונא כל כך יהודים…?" וולט הסתכל עליי ולא ענה. "פשוט לך!" הוא אמר והצביע לי אל עבר שביל העפר בכעס. נתתי לו את תג העובדים שלי ואת מחברת השרטוטים שנתנו לי עם העבודה שעליו הסמל הרשמי של דיסני. "היה לי נעים מאוד להכירך מר דיסני." לקחתי ממנו את תעודת הזהות שלי והכנסתי אותה לכיסי. "רק חבל שדעות קדומות מפרידות בנינו." דיברתי איתו בטון הכי רגוע שיכולתי, וולט נראה המום, וכך גם מייגן, עיניי הדבש שלה זרחו מדמעות ואושר, היא חייכה לרגע, נראה שהיא הייתה גאה בי (אני הייתי גאה בעצמי) ומאוכזבת בעצמה, לא פלא.
ובזמן שאני הייתי בדרך הביתה בתוך המונית, התקשרתי לאבא ולאמא לספר להם שאני אהיה האנימטור הראשון בארץ ישראל! ;)

– הסוף –