מה לא עושים למען חלום – פרק 8: עד מחר

אני קמתי מהמיטה כאשר שמעתי 'בום' מבחוץ, התלבשתי במהירות ויצאתי החוצה כדי לראות מה קרה, הסתכלתי ימינה, שמאלה, ולא ראיתי כלום, פתאום הסתכלתי למטה, מייגן הייתה מעולפת.
רצתי אל תוך הבית ולקחתי כוס מים ושפכתי עליה בתקווה שזה יעזור. מייגן התחילה להשתעל וקמה בבהילות על הרגליים. "מה קרה?" היא הסתכלה לצדדים ופתאום בדקה משהו בכיסה ונרגעה. "הכל בסדר מייגן?" שאלתי אותה. "כן כן הכל בסדר" היא אמרה נמרצות ומיהרה החוצה. "רגע! אולי נדבר על מה שקרה אתמול בלילה?" שאלתי בהיסוס, חייבים לפחות לחשוב על מה שקרה. "אני לא רוצה לדבר על זה כרגע… בבקשה תעזוב את זה לפחות עד מחר…" עד מחר? למה עד מחר?
בזמן שאני תהיתי למה היא מתכוונת, היא כבר נעלמה מזווית עיניי.

התחלתי לרוץ, שוכחת שאני לבושה באותם בגדים של אתמול, שוכחת שכל הפנים שלי רטובים, פשוט רצה, רצה לעבר המשרד של וולט כשבכיסי תעודת הזהות של רוברט, מרגישה שככל שאני רצה מהר יותר האשמה הופכת להיות גדולה יותר, אבל אני רוצה להיפטר כבר מהאשמה המלוכלכת.
אני עומדת מול המשרד של וולט, מהססת עם לפתוח או לא, הולכת הלוך ושוב, מה לעשות? אולי עדיף פשוט לעזוב הכל ולהודות בפניי רוברט? הוא לא יסלח לי בחיים… מה אני אעשה? אני לא רוצה לתת את התעודת זהות של רוברט לוולט…. לבסוף השחלתי את תעודת הזהות של רוברט מתחת לדלת של המשרד של וולט בחיפזון ורצתי, לא רציתי לראות את תעודת הזהות של רוברט או את וולט למשך שארית חיי!

רוברט נכנס לסטודיו בדיכאון בדרך לחדר העבודה כדי לתת לרוי את הדמות החדשה שעיצב,
פתאום מישהו התנגש בו ורוברט התנדנד מצד לצד כדי לשמור איזון, לבסוף הוא הצליח להתיישר ולבסוף ראה את מייגן, רצה ממנו ככל האפשר בדרך לשירותים כשדמעות בעיניה.
מייגן נכנסה לשירותים ושטפה במהירות את עיניה והשתדלה שלא יראו שהיא בוכה, היא השפריצה מים לכל עבר כמו משוגעת בתקווה שזה מטשטש את הדמעות שלה,
היא הייתה מודעת לכך שעשתה דבר נורא, ואף 1000 דולר בתור בונוס לא ישנה את הרגשתה.
לבסוף היא התמוטטה על הרצפה, בתקווה למצוא נחמה כלשהי, היא ציפתה לנס, שאולי וולט לא ישים לב לתעודת זהות שהיא השחילה מתחת לדלתו, ושאולי וולט יחוס על רוברט המסכן… מה היא עוללה?
פתאום רוברט נכנס לשירותים, מייגן כלל לא שמה לב אליו וטמנה את פניה חזק בתוך ידיה,
רוברט התיישב לידה בקלילות והניח את ידו על גבה, מייגן הסתכלה אליו לאט לאט ודיברה אליו בקול צרוד מבכי. "מה אתה רוצה?" היא ניסתה לדבר רגוע, כנראה שלא הצליחה.
"אני רוצה לדעת מה קרה, אני מבין שמשהו מוזר קורה כאן… מה?" הקול שלו לא איבד את הרוך,
הוא הזמין אותה לדבר אמת, אבל היא לא מסוגלת, כי היא ידעה שמאחורי כל הרוך הזה, הוא יתפוצץ כאשר ישמע את מה שהיא עשתה.
"אני מבטיחה לך שנדבר על זה מחר… עד מחר.." היא אמרה ביובש, וכל מה שרוברט היה יכול לעשות, זה לחבק אותה כדי לנחם. "עד מחר…" הוא אמר לעצמו.