מה היא תקווה?

"מה היא תקווה?" שאלה אותי, עיניה נוצצות מסקרנות.
חייכתי לעברה –
"הו, תקווה. הינך רוצה לדעת את אודות התקווה?
אספר לך אותן, גברתי הצעירה.
תקווה היא פרח אדום כדם המבצבץ מערמות השלג של החורף,
תקווה היא מפל מים קריר הנוגע באצבעות רגלייך לאחר שמש קופחת,
תקווה היא חיוך מאושר ביום אפור לחלוטין, ללא כל פיסת אור,
תקווה היא טיפת הגשם הראשונה המטפטפת ממרומי השמיים,
תקווה היא עץ צעיר הגודל במדבר שומם ויבש,
תקווה היא לחשוש הרוח הנושבת המבשרת על בואם של הימים הקרירים,
תקווה היא חלום צלול מאחורי סדרת סיוטים נוראיים,
תקווה היא הקסם הנובע משמחת החיים, מתמימות שאינה נשברה,
תקווה היא נר מרצד המטיל אור בחושך העוטף אותו,
תקווה היא עינייך הסקרניות הנוצצות לידע רב,
תקווה היא פיסת תקווה ביער אפוף צללים,
תקווה היא הדבר היחיד הגורמת לעולמנו להראות טוב בעיניהם של האחרים."
היא הביטה בי, עיניה הגדולות בלעו כל פיסת מילה שיצאה מפי. היא חייכה אליי בחזרה, חיוכה נראה כממתיק סוד:"האם התקווה קיימת?" שאלה בתמימות, כלא הבינה את משמעות המילים.
נאנחתי בשקט, מעט מאוכזבת משאלתה."אכן, התקווה קיימת. אך היא מועטת, ועלייך להגן עליה." היא הנהנה, וידה הזעירה נגעה קלות בידי, חופנות את הכדור שאחזתי בו באצבעותיי הדקיקות.
"אגן עליו." לחשה וסגרה את אצבעותיה עליו, מגנה על כדור הבדולח השביר.