החיים הקשים של ילדה

כל פעם שאני צריכה להתארגן בבוקר, זה ממש מלחמת עולם.
להתלבש עוד בסדר, למרות שלוקח זמן להתאים בגדים.. ככה זה נכון?
לצחצח שיניים, כל יום פעמיים, היגיינה בסיסית באמת.
להסתרק סבבה, לא בא לי להיראות כמו איזה ילדה מערות.
אבל המראה זו הבעיה שלי. לסדר את החולצה שלא יהיו קמטים, שהיא לא תהיה יותר מדי למטה. כי כשהיא יותר מדי למטה, מקללים, צועקים, צוחקים.
מכנס עד הברכיים חובה, השעיה למי שלא פועלת כך. לא פועל- פועלת, חוק רק לבנות כמובן.
אני בוכה, צועקת, מקללת, מושכת בשיער הארור הזה שלא מסתדר. שום דבר לא מסתדר.
למה שום דבר לא במקום? אני בת הכל צריך להיות מצוחצח ונקי. החולצה חייבת לשבת על הגוף כמו שצריך, שלא איחשף יותר מדי. שלא יקללו אותי.
המכנס חייב להיות ארוך לא מעל הברך, אני לא רוצה לבלות את היום בהשעיה הרי.
ולעזאזל אין לי כוח לעבור את זה כל פעם. את הגיהנום הזה כל בוקר, הגיהנום שפעם בחודש מתעצם עוד יותר, זה אפשרי עוד יותר בכלל? כן זה אפשרי. כאבי בטן, דם.
ואת הסבל הזה אני צריכה לשמור לעצמי, כי לא מדברים על זה.
ואם אגיד את השם של הסבל שאני עוברת כל פעם, כל חודש, אצטרך להתנצל.
סליחה זה נושא אסור, אף אחד לא צריך לדעת מה שאני עוברת. סליחה ילד, תסתום אוזניים כשאני מדברת על זה. לבנים אסור לשמוע. וגם הבנות צחקו כשסיפרתי. נגעלו.
לא יעזור להסביר שכל אחת תעבור את זה, שזה טבעי. זה לא משנה האמת. זה מגעיל וזהו.
אבל יש אור בקצה המנהרה.
יש נשים שצריכות הסרת שיער בידיים, רגליים, מפשעה, בטן, גבות, שפם.
אני מהנשים האלה, מהילדות שצריכות להתחיל בגיל מוקדם.
אז אני אספר לך משהו, זה כואב לי, מאוד.
אבל, טוב נו אם אני חייבת.
אם אני רוצה שיהיו לי חברים, שיכבדו אותי ולא יצחקו עלי, שיהיו אנשים מסביבי,
זה מה שאני צריכה לעבור. כנראה כל החיים.