מה אני מאומצת?! ~פרק 12~

"את לא אמא שלי אני מאומצת למה את משקרת לי עזבי אותי" צעקתי והתחלתי ליבכות
"מאיפה את יודעת?" שאלה אלינור
"אני יודעת עכשיו עזבי אותי אני לארוצה לישמוע יותר מימך ומברק בחיים שלי" צעקתי כאשר אני זורקת את כול הבגדים על הריצפה בעצבים!!!
אלינור הלכה.
הרמתי את כול הבגדים והכנסתי אותם למזוודה בזריזות
שטפתי את הפנים וירדתי לסלון.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" שאל ברק
"מה אכפת לך שקרן" אמרתי בגסות
"שקרן למה?" שאל ברק בתמימות
"יש לי רק דבר אחד לאגיד לשניכם לא הייתם בחיים ההורים שלי ולא תהיו עכשיו עזבו אותי ותנו לי ליחיות לבד ואני לא רוצה לישמוע מימכם בחיים" צעקתי על שניהם
פתחתי את הדלת ויצאתי.
המילים שאמרתי היו לי נורא כואבות הרגשתי כאילו אני פוגעת בעצמי.
הרגשתי מין חנק שכזה הייה לי קשה לינשום.
התחלתי לרוץ. התחיל לרדת גשם התנשפתי הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד כאילו אני נופלת
ומתעלפת פשוט ככה!
לא יכולתי לעצור היה לי קר ממש . המשכתי ללכת הבת של יהלי ממש רחוק הוא חצי שעה מהבית שלי (ברגל).

עוברים לנקודת מבט של אלינור . (אילינור מדברת)
"ברק איך זה יתגלה לה ספרתה לה." אמרתי בבכי רב!
"לא לא אמרתי כלום" אמר ברק בעצב רב.
"לאן אתה חושב שאור הולכת?" שאלתי כאשר אני מרגישה חנק ביגרוני.
"לא יודע אבל התחיל לרדת גשם!" השיב ברק
"רק שלא תהייה חולה המילים שאמרה כולכך פגעו בי אבל היא צודקת היינו צריכים לספר לה" אמרתי בבכי

חוזרים לנקודת המבט של קורל(אור):
אני הולכת והולכת הגשם לא מפסיק נהייתה מנוזלת אני מיתהטשת בלי הפסקה!
ממש קשה לי. התחלתי לבכות .
היה כבר ערב בערך 9. היה חושך וכמעט ולא היו אנשים ברחוב.
עצרתי כדי להתנשף לא יכולתי לינשום.
ולפתע אני מרגישה מישהוא נוגע בי ברגל.
אני מיסתובבת והוא קשר לי מין מיתפחת עם הפה
היתעלפתי.