מבטיח

"זה חסר, משהו חסר לי.." לחשתי חרישית בעודו מרים את מבטו בתמיהה וקופץ גבותיו בניסיון לא יוצלח למחשבה כנה ויציבה. נאנחתי ושאפתי פנימה את האוויר ספוג הניחוח המשכר שלו, משכתי אל חזי את רגלי לאורך מחצית מיטתו.
לא יכולתי להשתיק את הסערה המתחוללת בתוכי, הפחד, החשש שמשהו בנו אבד. הוא הניד בראשו בשלילה, עיניו גומעות את מילותי אך עם זאת לחות למדי.
"משהו במערכת יחסים הזו, זה לא כמו שהיה פעם.. אתה פחות אוהב אותי?" קולי נבלע יחד עם המילים, הקושי ניכר על פני, הגעתי לנקודת שבירה- נקודה שאני לא נוהגת לחשוף.
הוא התקרב בשקט ואימץ אותי אל חיקו, הוא הניד בראשו ונשף עמוקות, פעימות ליבו מאיצות ככל שהלחץ נבנה בחזהו. יכולתי לקרוא אותו כמו ספר פתוח, הפחד מהכאב שיבוא מצידו במידה ואגיד את מה שיושב על לבי קונן בי, אך לא הייתה ברירה אחרת.
הבנתי שעל מנת להתמודד, היה עלי להגיד את אשר מפריע לי, או שבשלב מסוים אתפוצץ.
"אני אוהב אותך בדיוק כמו שאהבתי אותך פעם, ויותר מיום ליום. מה גורם לך לחשוב ככה?" הוא שאל ברוך, גופי קפא ואט אט החלתי מתרחקת. השתחררתי מאחיזתו וזחלתי לפינת המיטה.
"הכל.." אני משיבה ומוסיפה, "הכל נהיה פחות חשוב לך" השפלתי מבטי, דמעות עמדו בעיניו בעודי בולעת רוק והחשש גובר.
הוא גבר גבר, הוא לא בוכה. ובכל זאת, כל פעם שאנחנו נמצאים על הכף הדמעות לא חודלות.
נשברתי ומצאתי עצמי זוחלת לעברו, מאמצת אותו לחיקי בדממה מוחלטת וחרישית, מניחה לדמעות החמות להיספג דרך חולצתי ולזלוג במורד חזהי ובטני.
"רק תבטיח לי.. טוב? תבטיח.." אני מבקשת, קולי נשבר וגופי רועד. הוא מהנהן ומוחא את הדמעות מעיניו.
"נהייתי נקבה" הוא מלמל בגיחוך וחייך בהקלה,הנדתי בראשי לשלילה.
"אני אידיוט, אני יודע, אני מבטיח לתקן.." הוא מוסיף ואומר ומניח נשיקה רכה לשפתי. שתקתי, לא היה לי מה לומר.