מבחן בהסטוריה

'אני לא יודעת כלום!' חשבה לעצמה בזמן שידה דפדפה בלחץ בטופס המבחן, שהמורה בדיוק הניח על שולחנה.
"תתחילו," הוא אמר בקול עמוק ורגוע, והתיישב על הכיסא בעוד רגליו מצאו את דרכן אל השולחן. היא לקחה את העיפרון ולעסה אותו מעט, עם פנים מודאגות. 'אני לא יודעת אפילו תאריך אחד…' חשבה, והתחרטה מיד על כך שלא הקשיבה יותר טוב בשיעורי הסטוריה. בשני השיעורים האחרונים היא אפילו הבריזה, והיא לא ידעה על המבחן כלל.
היא התרגלה ללמוד למבחנים יום לפני, להוציא ציונים גבוהים ביותר ולהצטיין. לאף אחד לא היה אכפת מגישתה למקצוע, או ליחס שנתנה למורים וכמה השקיעה בכיתה. אותם עניינו רק מספרים.
"חצי שעה," היא שמעה את קולו של המורה פעם נוספת, ונדהמה לגלות שעברה חצי שעה והיא לא כתבה אפילו את שמה.
היא החליטה להגיש את טופס המבחן ריק, כמו שהוא, אפילו ללא פרטים אישיים כתובים עליו.
היא קמה מכסאה ברעד, והושיטה את הדף הריק אל המורה. הוא הרים גבה כשהביט בכלום שהגישה לו, אך לקח את זה בכל זאת. היא ראתה אותו מזווית ראייתה כשיצאה מהכיתה, מקמט את הדף וזורק אותו אל תוך הפח מרחוק.
היא ברחה לשרותים ושטפה את פניה.
"אני אעשה את זה," היא מלמלה לעצמה והביטה בבבואה שלה במראה.

ביום למחרת היא מצאה את המורה בהפסקה, יושב באותה התנוחה שישב בזמן שכיתתה עשתה את המבחן בהסטוריה. הוא היה מבוגר למדי, בן 50, בעל משקפיים קטנים ודקים, ושיערו קצר ומתחיל להלבין.
"סליחה," היא אמרה ונגשה אליו, "תהיתי אם אוכל לעשות משהו בשביל לקבל ציון גבוה יותר. אסור לי להכשל."
הוא חייך חיוך ערמומי, והוביל אותה אל המקלט.
כשמשך בשיערה, אנשים אחרים היו מופתעים, אך לא היא. היא ידעה שזה מה שתצטרך לעשות. היא כרעה ועינייה נפגשו עם מפשעתו שהחלה לגדול. ידה פתחה בעדינות את רוכסן מכנסיו השחורים, והוציאה את איברו שנהיה קשה מרגע לרגע. ודחפה אותו לפיו.

היא שמחה לראות בתעודה שלה, בתור הציונים, סמוך להסטוריה, את המספר 100.