מבולבלת

אני יושבת ליידה בספה עם אבלין ורחלי.
אתן מדברות וצוחקות, מספרות לה מה חדש.
ואני, נושכת את השפתיים כדי לא לבכות. נושמת נשימות ארוכות וכלום לא עוזר.
אז אני בוכה אבל בשקט. בוכה בלי לדבר עם אף אחת.
על זה שהיא סובלת, ואני לא יודעת מה לעשות לה, אם בכלל.
לא יודעת אם היא רוצה להתקרב או להתרחק.
אני לא יודעת אם היא רוצה שנחזור להיות כמו פעם, דניאל ונועה,
או אם היא רוצה להחליף אותי באור, ולהיות נועה ואור.
אני לא יודעת אם היא רוצה לראות אותי, או שהיא פשוט מסכימה לי לבוא מנימוס.

אני לא יודעת מה להרגיש אלייה.
אני יושבת כועסת עלייה, שהיא ככה השאירה אותי, עזבה אותי, בלי תשובות.
אני יושבת פגועה ממנה אחרי שהיא דרכה לי על כל שבר מהלב שלי וריסקה אותו.
ומצד שני,
אני יושבת לידה,
בוכה כי אני לא יכולה לראות אותה סובלת מהניתוח הקשה הזה.
אני כל כך רוצה אותה כאן לידי לספר לה הכל. כל מה שעבר עליי בתקופה שלא היינו יחד.
אבל אני פוחדת שהיא שוב תשבור לי את הלב.