לשקוע בי ,שלווה ,וטעות .

השקר הגס שהעזתי לספר לעצמי ,חרוט בי ,שמור ,מוסתר מכל עייני בני האדם הבוחנות ,מוגן במערכת הגנה מיוחדת מפני חושפי האמת ,שמור תחת צופן קשה עד בלתי אפשרי לפיצוח,תירוצים ומשפטים גאוניים מסודרים במדפים ,לפי נושאים.
עולם שלם שמור שם בתוך ראשי וכך היה מאז ומתמיד .
ילדה קטנה שהולכת צמודה לאביה בשבילים ירוקים המובילים את דרכה אל הבית.
רצה במסדרונות בית הספר ,הודפת כדורים בשער גדול בחברת ילדים מזיעים מלאי אנרגיות ,גם שם מלאה בדמיונות .
מול המציאות בהמשך הזמן בניתי לעצמי גבול מטושטש ביני לבין בני האדם .
ככל שנשרטתי על ידיהם כך חזרי צעד אחד אחורה אל תוכי ,אל עצמי האפל ,המרגיע ,המנחם,והבורח.
ככל שגדל גילי ככה גדל הפחד מבני האדם.
ושלא תבינו לא נכון איני מאשימה כאן אף אדם .
ומדוע חשוב היה לי לציין זאת?!.
שירים היו מפלטתי היחיד ברגעי הצער .
כשתקפו אותי פחדים ,כשהתקהלויות התקיימו ,כשמילים חרטו עוד קצת ,וכשנעלם עוד אדם.
מבט קשוח עצבני ,סובל ,ומיואש, כמעט תמיד נראה על פני .
מבט קשוח ,ידיים מחזיקות חפץ מאופקות שומרות את כעסן שמא יחנקו צוואר אדם ,מחשבות מתרוצצות ממקום למקום כמו בעיר גדולה מלאה כבישים ,דעות לובשות פנים וצועקות ,צועקות חזק ,בכל ראשי ,ואז ברגע אחד אוזניות קטנות מתחברות כמו פאזל אל אוזניי , וזהו .
עכשיו שקט ,עכשיו רגוע , עכשיו יכלו להתקהל סביבי ,לקיים מסיבות שיכרות כשברקע מוסיקה מזוינת ,לדון דיונים רדודים ,לצחוק ,לצעוק ,אבל אצלי שקט , ווליום גבוהה ,והראש שקט ,מקשיב לצלילי הגיטרות ,לשירת הזמר האהוב ,לקולו הבוגר מתובל במעט צרידות מוערצת ,ואני שוב בתוך עולמי שלי ,מסתובבת בין המחשבות והדעות המדפים ואור שבתוכי .
ועדיין ,אומנם נשמע מושלם כל כך אך לא כך הסיפור ,משהו חסר ,לגלות את עצמי ,זה לא לשקוע בי .