לשמור מרחק

אני יושבת על המדרכה , מביטה על הירח הלבן ,
הבודד , שמנסה להאיר על כולם ועם כולם ובסוף מאיר לבד – כמוני .
אנחנו דומים , רק שלו יש יותר מזל .
אני לוגמת שלוק מין הקולה , מנסה שלא לגמור את הבקבוק .
" קשה לי , אני יכלה לדבר רק איתך . " אני לוחשת בשקט לירח , לא מצפה לתשובה .
– יופי . גם לי קשה , ויש לי גם עבודה . תפסיקי לחיות באשליה .
תפסיקי לחשוב שאת מסכנה , כי את לא . לא יקרה כלום אם תהיי
קצת יותר שמחה .
אני שומעת קול אומר לי , ולמרות שהוא בוקע מתוכי , מתוך הלב ,
אני יודעת שזה הירח שמטיף לי מוסר , שמחזיר אותי למציאות .
" לא נכון . אני יותר מסכנה ממך , ואתה בכלל גם לא חי –
אתה רק עוד אשליה שלי , ירח . " אני עונה לו בעצבנות כמו ילדה קטנה .
– את יודעת שזה לא נכון . וחוץ מזה – את גם לא מנסה להתמודד ,
אחותי .
הירח מקשה , לא מרחם . אני מרימה מבט , מסתכלת עליו ,
ונדמה לי , לרגע קטן , שהוא מחייך אלי , חיוך עצוב , מנוסה ,
אומנם נוקשה אך מבין .
" די , די לחיות באשליות , די לשקר לעצמי .
למה אני לא יכלה להשתנות , הא , חבר ? " אני שואלת אותו .
– כי את לא מנסה , נוח לך , למרות שאת לא מודה בזה .
כל פעם שאת אומרת שאת שונאת מישהו ,
בתוך הלב שלך את אוהבת אותו , רוצה בקרבתו .
כשאת כועסת , בתוכך רק משתוללת אכזבה ותסכול , כאב .
כשאת בוכה , זה קורה לפעמים , ומהלב .
הירח אומר לי כמו קורא מחשבות – שדווקא נשמע הגיוני למישהו
שהוא דימיון ואשליה שלי בלבד . אני לא יודעת מה להגיד .
" טוב , ידידי , נראה לי שפה נגמרת השיחה שלנו . " אני לוחשת בקול שקט ,
והוא יודע שנגע בנקודה רגישה .
– טוב . ביי .
הוא אומר , ולאחר מכן שותק . עיני נפתחות , ואני לוגמת לגימה אחרונה מהקולה ,
ומעיפה את הבקבוק הכי רחוק שאני יכלה , פורקת את הכעס שגועה בי .
אני צובטת את עצמי שוב , וחוזרת להיות אותה ילדה חסרת אונים , שחייה באשליה ,
אותה ילדה , שרק רוצה שמישהו ישלח לה יד לעזרה .