לשחרר מהספה

לא זאת, לא… גם לא זאת, ובוודאי שלא זאת. זאת גבוהה מידי, זאת רחבה בהגזמה, זאת בכלל שחורה, לזאת רגליים קצרות מידי וזאת סתם לא יפה.
הרבה סיבות היו לי למה לא לקחת אף אחת מהן, אף אחת מהספות שהציעו לנו בכל חנויות הרהיטים. והיינו בהרבה מהן. מהכי זולות בדרום ת"א עד ליקרות שבהן כמו דיוואני. כמובן שאת רוב זמננו שרפנו בסניפי איקאה השונים. בודקים ומשווים את הספות בראשל"צ לעומת נתניה ושוב ראשל"צ. אכן היו שם ושם ספות שונות, אך שום דבר מזה לא שינה כי לא רציתי אף אחת מהן והתירוצים היו מגוונים, אך הסיבה האמתית הייתה שלא הייתי מוכן להיפרד מהספה הישנה שלנו.
זו ספת 3 מושבים בת כמעט 23 שנים, עם ידיות ורגליות עץ מצופות בלכה שנשחקה כבר בעשור הראשון לחייה. כריות הישיבה עשויות מבד קטיפתי אפור בעיטוריי פרחים ותפורות אחת לשנייה, אך עדיין לא היו מחזיקות במקום ונפרדות מהספה בכל הזדמנות. משענת הגב גם היא אחד לאחד כמו כריות הישיבה. רק שיש בה שקע באמצע. לא יודע אם השקע תוכנן להיות שם או שהן שימשו ככריות ישיבה בגלגולן הקודם.
גם היה לספה קטע כזה כשמתיישבים עליה במהירות או בעוצמתיות, המסגרת הייתה מתנתקת מהרגליות והיית מוצא את עצמך יושב על הרצפה. כנראה כשהרכיבו את הספה חסכו בברגים. אבל אני הוספתי לה ברגים, ואז עוד ברגים ועוד ברגים עד שהספה תפחה במשקל.
הבעיה התגלתה כשניסינו לעבור דירה, פתאום הספה לא עברה בדלת אבל גם לא הייתה ניתנת לפירוק.
שלוש שעות עבדתי עם מברג לפרק בורג בורג ואז להרכיב אותה בחזרה.
הספה גם הייתה מוגבהת כ-30 ס"מ מהרצפה, כך שנוצר מתחתיה חלל, לא סתם חלל אלא חור שחור. החור השחור של הבית, אליו היו נשאבים כל הלכלוך והחרקים המתים. כל הפירורים והדברים שנפלו על הרצפה תמיד מצאו את דרכם אל מתחת לספה בדרך מיסטית.
זה לא היה העיצוב המקורי שלה כמובן, היה אמור להיות לה עוד חלק תחתון שהיה נשלף והופך את הספה למיטה זוגית קינג סייז בהינף של יד וגב תפוסים, אבל את החלק הזה לא הבאתי אלינו הביתה.
את הספה הבאתי מהמקלט של ההורים, שם היא חיכתה מתחת לכיסוי והשמיכות כמעט שנה עד שיהיה לי מקום בשבילה. כשפיניתי את הבית של סבא וסבתא זרקתי המון חפצים, החל מצלחות, דרך ספרים ועד לבגדים. אך היו שם כמה דברים שלא יכולתי לזרוק, כמו המדליות של סבא או המכונת תפירה של סבתא וכמובן הספה.
ספה? למה דווקא ספה? הרי יש אלבומים עם תמונות שיזכירו אותם, יש חפצים אישיים קטנים ששימשו אותם כל חייהם, כמו שעון יד או ספר מתכונים המכיל את כל המטעמים של תקופת חייהם. נכון, יש. יש גם אותם, אך יותר מכל הדברים הזיכרון שלהם שזור אצלי בספה.
הספה אצלי מחוברת לזיכרון עמוק של ילדות חסרת דאגות, לימי שישי בגיל 9 בהם הייתי מגיע לישון אצל סבא וסבתא. וזאת הספה עליה סבתא הייתה פורסת לי סדין מעומלן וכרית שהיא תפרה בעצמה. וסבא היה נותן לי להישאר ער ולצפות בטלוויזיה גם אחרי שהם היו הולכים לישון. אני אפילו זוכר את הסדרה שהייתי צופה בה "Moonlighting" אבל אני כמובן צפיתי בזה בערוץ הרוסי (מי עוד אם לא הערוץ הרוסי ישדר באמצע שנות התשעים סידרה שירדה מהמסך עוד ב-89?). בו שמה של הסדרה היה "חקירות ירח". בסדרה שיחק ברוס ויליס כשעוד היה לו שיער על הראש, הוא היה חוקר פרטי שחלק משרד עם חוקרת אחרת ובכל החקירות הם תמיד רבו כי הוא ילדותי והיא הרצינית, אך רק יחד בסוף היו מצליחים לפתור את הקייס.
אז עוד לא הבנתי חלק מההומור של התוכנית, אבל הייתה לי תחושה של בגרות ועצמאות מלראות טלוויזיה אחרי עשר בלילה. מה גם, הפריבילגיה לצפות בטלוויזיה מהמיטה נתפסה אצלי כמותרות של עשירים, והינה אני הקטן צופה בטלוויזיה מתוך המיטה, כשראשי נח על הכר.
בבקרים של שבת היה מעיר אותי תקתוק המתכת של סכין הגילוח של סבא בתוך כוס המים החמים. סבא שהיה איש צבא בכל רמ"ח איבריו, היה נוהג להתגלח בכל יום. אך אצלו הגילוח היה טקס, הוא היה מתגלח בישיבה מאחורי שולחן האוכל, מניח מגבת על הכתף, מעמיד על השולחן מראה קטנה, מברשת הקצפה, משחת גילוח בתוך שפורפרת מתכת, כוס עם מים חמים וסכין גילוח. לאחר מכן הוא היה סוחט את משחת הגילוח מתוך שפורפרת המתכת לתוך קערת האלומיניום הקטנה. טובל את קצה המברשת במים ומערבב את המשחה לכדי עיסת קצף אחידה. רק אז היה מורח בעזרת המברשת את הקרם על הלחיים, הסנטר והצוואר.
אני הייתי צופה בטקס מתוך המיטה בשקיקה, מתפלא ומתעמק בכל פעולה שסבא עשה ומדמיין את עצמי עושה בדיוק את אותו הדבר כשאגדל. משעשע אותי להיזכר בזה מידי פעם כשאני מתגלח, איך הכל היום נהיה כל כך מיידי ושטחי. הקרם גילוח כבר מגיע בתור קצף מתוך מיכל לחיץ, הסכין גילוח חד פעמית וכל כך טובה שניתן לשטוף אותה בקלות מתחת לברז, וזה אם בכלל השתמשת בסכין גילוח. כי היום הרוב כבר לא טורחים להתגלח.
בזמן שסבא היה מתגלח, סבתא הייתה מכינה ארוחת בוקר. בדרך כלל זו הייתה גרסה של דייסה כלשהי או ביצים מטוגנות עם תפוחי אדמה. אך לא משנה מה סבתא הייתה עושה זה תמיד, אבל תמיד היה טעים יותר מאשר אצל ההורים בבית. בין הדברים היותר אהובים עלי במטבח של סבתא היה ה"פירוג" דובדבנים. זו הייתה חלת בצק ארוכה (מזכירה קצת בגט במראה) ממולאת בדובדבנים ותפוחים. היא לא תמיד הכינה אותם, כי זה הצריך הרבה עבודה. אך לעיתים כשהייתי מנדנד מספיק היא הייתה מכינה שניים רק בשבילי, אבל בתנאי שאני אעזור לה להכין אותם. אני אהבתי לעזור לה בהכנות, יותר נכון אהבתי לחסל לה את הדובדבנים לפני שהיא הייתה מספיקה לעטוף אותם בבצק.
כשהפירגי היו בתנור אני הייתי מצטרף לסבא על הספה. בצהריים הוא היה נוהג לשכב על הספה ולצפות בטלוויזיה. כמובן שהספה הייתה צרה מידי מכדי להכיל את שנינו, למרות שהוא שכב על צדו. אך זה לא מנע ממני לטפס עליו ולשכב מאחוריו, בסדק הצר שהיה נוצר בין שקע גבו למשענת.
לסבא הייתי צלקת בגב, בכתף ימין קצת מעל השכמה, הייתי מביט בה בעודי שוכב מאחוריו. זה היה פצע היציאה מכדור של הנאצים שסבא חטף בחזית. הוא לא הרבה לדבר על המלחמה. בגיל 20 כשקניתי רכב תוצרת גרמניה חשבתי שסבא עלול לכעוס כי קניתי רכב מהאנשים שהוא נלחם בהם. שאלתי אותו אם הוא כועס עלי בגלל זה? התשובה שלו היממה אותי. הוא אמר: "אנחנו הרגנו להם והם הרגו לנו, מי ששרד צריך להמשיך הלאה". זה היה בין הדברים היחידים שהוא סיפר על המלחמה, כנראה הוא באמת המשיך הלאה.
אולי גם אני צריך לעשות כמוהו, להמשיך הלאה ולשחרר מהסנטימנטים אל הספה.
החלל לאחר מותם הפך לגעגוע, געגוע שפחדתי לאבד. חששתי שאם אאבד את הגעגוע יתמוסס גם הזיכרון. לא הזיכרון הוויזואלי של דמותם אלא הזיכרון הרגשי. זיכרון שהוא תערובת של תחושות ורגשות הצובעים את הרגעים איתם באור חמים. מספיקה רק טיפה אחת מאותם זיכרונות חמים בשביל לגרש את הערפל שבפנים ולהאיר את הלב כמו שמש הפורצת מבעד לעננים ביום סגריר. לכן פחדתי לוותר על הספה, פחדתי שהדבר הדומם אך ספוג הזיכרונות הזה לא יהיה שם בשביל להזכיר לי את הגעגוע.
יום אחד הציף אותי לפתע זיכרון, חם ונעים, שנשאב מהלב והתפזר בכל גופי. הדבר המוזר הוא שלספה לא היה קשר אליו, היא אפילו לא הופיע בזיכרון עצמו. זו הייתה בכלל משאית. משאית עם תותים שראיתי בצד הכביש, כשלפתע הוצפתי באותו זיכרון מתוק מגיל חמש בו נסעתי עם סבא להביא תותים מעיר שכנה במשאית של הסופרמרקט שהוא ניהל. לאותו זיכרון היה ריח ייחודי של דיזל ותותים. זו הייתה חוויה טובה של נסיעה ראשונה שלי במשאית וקילוגרמים של תותים מתוקים. כמה כיף שנזכרתי בזה, חוויה שלא עלתה בזיכרוני שנים רבות. ניסיתי להיזכר בעוד חוויות שלא עלו בזיכרוני כי הגבלתי את הזיכרון שלי רק לספה, רק לאירועים ולזיכרונות בהן הספה לקחה חלק. מרוב שהתרכזתי בספה שכחתי מאותם הרגעים שקדמו לה, מרכיבה על האופניים ועד הטיולים המשותפים עם סבא וסבתא בפארק.
חיים שלמים ביליתי איתם, בחופי הים, באוטובוסים ואפילו בטיסה. ואני צמצמתי את הזיכרון של החיים האלו לכדי ספה. הספה לא עזרה לי לזכור, היא הגבילה אותי.
נפטרתי מהמגבלה הזאת. עכשיו אני חופשי, חופשי לזכור ולהתגעגע ממושבי על הספה החדשה.