לשחק עם המוות

הם טיפסו על הסולם הגבוה, מנסים להגיע לקומה השביעית והאחרונה. הוא רצה לעלות במעלית לגג, אבל היא התעקשה לעשות את זה מלהיב יותר. היא התעקשה שוב לערוך תחרות, לראות מי ינצח. תמיד ניצחה. הוא כבר התייאש.
"אני עייף," הוא אמר והתנשף, כשהגיעו לקומה הרביעית. עצר והכניס את ידיו עד למרפקיו כדי להישען על הסולם, רכן מעט קדימה, והתנדנד קדימה ואחורה, מנסה להחזיק את רגליו במקום.
"קדימה, רכרוכי, בוא כבר!" היא צעקה לו והמשיכה לטפס. "רק עוד שתי קומות!"
הוא הביט בה. "לי נשארו שלוש, ותקראי לי בשמי!"
"בסדר, בסדר," קולה מלגלג, "בוא כבר, מוות. תמשיך לטפס!"
לעיתים נדירות קראה לו כך, בשמו. היא אהבה אותו, היא לא פחדה והתרחקה ממנו כמו האחרים. היא שיחקה איתו, תמיד התחרו, עשו כמעט הכל ביחד, והוא היה מאושר. הוא היה כה בודד כשמצאה אותו, והם מיד התחברו. תמיד הייתה נועזת, זה מה שאהב בה. היא לא פחדה, גם לא מהפחד הטבעי, והרצון להתרחק ממנו.
"קדימה! אתה בא?" היא קראה והחזירה אותו למציאות. "כן," מיהר להגיד בשקט והמשיך לטפס.
כשהגיע, מתנשף, ושריריו כואבים, היא עמדה מולו כשידייה על מותניה, שיערה השחור עף לאחור ברוח החזקה, עיניו הכחולות עצומות.
"הגעתי," מלמל ונגע לות בידה. היא תפסה את כף ידו בחוזקה ופקחה את עינייה, חיוך קלוש נראה על פניה. אף פעם לא הבין איך הייתה רגועה, הרי אם תפסיד- תפסיד הכל.
"טוב, בוא," אמרה ומשכה אותו אל קצה הגג. השטח נגלה לפניהם, שקט ויפה, תמיד היה כך באמצע הלילה. היא לחצה על ידו, והוא החזיר לה לחיצה.
"מוכן?"
הוא הנהן לשלילה. היא צחקקה מעט והתכופפה. הוא עשה כמוה. הם לקחו תנופה בידיהם המחוברות זו לזו, וצעקו "אחד, שתיים, שלוש!" היא קפצה ומשכה אותו אחריה, והם החלו ליפול. הרוח הצליפה בפניהם, והוא שמע צעקה רמה, כמו שתמיד נהגה לצעוק כשנהנתה. הנפילה הרגישה נצח ושניה בו זמנית. כשהוטחה בקרקע, עינייה היו עצומות, וגופה לא זז.
הוא רץ אליה, פוחד שניצח, וניער אותה, צועק את שמה. היא פקחה לפתע את עינייה והתגלגלה על האדמה מצחוק. "אל תעשי את זה," הוא אמר בקול כועס, מנסה להעלים את דמעותיו, "לעולם."
"בסדר, מצטערת," אמרה וחיבקה אותו, ולאחר מכן לחשה באוזנו, "ניצחתי."
היא פרצה שוב בצחוק ודילגה קדימה. הוא מיהר לרוץ אחריה למשימתה הנועזת הבאה.