לשחות במים עמוקים פרק ראשון
ראשית , אספר לכם שאני כותבת את סיפור חיי מהסיבות השמורות רק
לי . זה היה היום הראשון ללימודים כשהתחלתי כיתה יא' . המחנכת
דגנית חלקה לכל חברותיי לכיתה פנקסים כדי שנכתוב את מה שעולה
על ליבנו. ואני משום מה, לא שמחתי על הפנקס ולא רציתי לכתוב בה
כלום. הפנקס נותר בצד ריק כשהיה. לא פעם ולא פעמיים דגנית לקחה
את הפנקסים לבדיקה חודשית לראות מה עובר עלינו ומהן מחשבות הלב
שבהם אנו שוקעות. את הפנקס שלי היא לא בדקה , כי הניחה אותו
בצד . היא הזמינה אותי אליה לשיחה , שהבאתי גם במהלך השיחה את
הפנקס הריק והעמדתי פנים שכאילו כתבתי והקראתי את הדברים
והרגשות שעלו בי בעת שישבתי וכתבתי בפנקס. אבל בעצם הפנקס היה
ריק והדפים נותרו כמו שהם.
היא התפלאה לשמע הדברים שהקראתי בפניה במהלך השיחה ואמרה שמצדה
אני משוחררת והשיחה תמה בסימן שאלה גדול. כל הבנות כתבו את מה
שהן הרגישו בפנקסים שדגנית חלקה לנו בשיעור חינוך. ורק אני
מתלבטת האם עליי לכתוב את מה שאני מרגישה בפנים, כשבעצם אני
סגורה מאוד וקשה לי לכתוב את הדברים שעולים בי בו ברגע. טולי
התעקשה שאני אראה לה את הפנקס שלי , עשיתי חושבים עם עצמי ולא
רציתי שהיא תגלה שהפנקס היה ריק מלכתחילה. ולא כתבתי בו כלום
משום שהרגשתי שאלה הרגשות האישיים שלי ואני לא צריכה לחשוף את
עצמי בסביבתי.
לא הסכמתי בשום אופן להראות לה את הפנקס הריק , מיד עם הישמע
הצלצול שקורא לתלמידות לצאת להפסקת עשר. טולי ויתרה לי הפעם אך
בפעם הבאה אני לא אצא מזה בקלות. החבאתי את הפנקס הריק ואת העט
הכחול בתא שלי. אני וקורין יצאנו מהכיתה כשידי שלובה בידה.
הגענו לחצר האחורית היכן שהתלמידות מבלות את ההפסקות. ושם ,
ישבנו ואכלנו את הכריכים של הבוקר . אני אכלתי כריך עם טונה ,
קורין אכלה כריך עם גבינה.
" שיר , ביום רביעי הקרוב דגנית תעבור על הפנקסים שלנו, "
קורין אומרת , " ועד אז צריך לכתוב בפנקס את כל המחשבות
והחוויות שאנו זוכרות , אני מקווה שכתבת בפנקס, שיר?" אני מעלה
חיוך של לחץ והלחץ מזכיר לי שלא יצא לי לכתוב על הרגשות שלי.
" כן , אני זוכרת , יום רביעי?" אני אומרת בלחץ ומנסה שלא
להסגיר את תחושותיי בנוגע לפנקס הריק. " מה??? למה לא אמרת לי
שעד יום רביעי צריך למסור בידה את הפנקסים." שלא תגלה שהפנקס
שלי בעצם ריק.
" שיר תהיי רגועה אני סומכת עלייך שכתבת כמה דברים בפנקס . לא
לדאוג , " היא משיבה בקולה המרגיע, " עד יום רביעי אי אפשר
לדעת מה יהיה . לכן נחכה בסבלנות לכך." אומרת קורין , וכאן
מסתיימת לה השיחה.
בדרך לכיתה , קורין משמיעה לי שיר חדש של הלהקת הפופ המקסיקנית
ואני מחייכת בהנהון עייף בניסיון להראות שאני נלהבת וקשובה
לדבריה. קורין מצייצת , שזה השיר הכי יפה שהיא שמעה בחייה.
אולי השיר הכי מוצלח שיצא ללהקה לאחרונה. והיא משמיעה לי עוד
שיר שלהם , ואני לא מצליחה לזהות את הקול של הזמרת , האם זאת
אנהי או דולסה?
הייתי כל כך עייפה וטרודה , שלא הקשבתי למילות השיר. קורין
הביטה בי ובדרך ושוב הביטה בי . אני החזרתי את מבטי אליה ואחר
כך הסתכלתי על המדרגות הבטון הצרות , אם אפול תהיה שם קבוצת
בנות שיסתתרו מאחורי העצים שליד הגן שהקימו עבור זכרה של הודיה
אסרף ויצחקו עליי ועל קורין. אנו מתקרבות לבניין גדול שבהן
ממוקמות הכיתות של יא' 3 ויא'2 . שבהן למדו נעמה ששון ואביגיל
פנחס , שהנן החברות הכי טובות של אוסי. אנו הולכות בצעדים
גדולים רק שקורין יותר זריזה ממני. ניסיתי להדביק אותה בהליכתה
, אך לא הצלחתי עוד פסיעה וקורין תגיע לפניי לבניין. " קורין!"
אני קוראת לה בשמה , והיא איננה מסתובבת ועונה לי על שאלתי.
" קורין תחכי רגע , אני לא יכולה ללכת בריצה." אני אומרת לה
מתוך רוגז.
היא מהנהנת ואומרת שנותרה רק דקה וחצי ושעלינו להזדרז ככל
האפשר ולהגיע לכיתה בזמן.
" הנה שיר וקורין , דגנית כבר מקריאה את השמות ביומן הנוכחות."
מעדכנת אותנו טולי , שהיתה עירנית למדיי. אני משפשפת את עיניי
מתוך עייפות.
" שיר וקורין , טוב שנזכרתן להגיע לשיעור . בפעם הבאה תצטרכו
להביא פתק איחור מהמזכירות . בלי פתק זה , לא תיכנסו לכיתה.
ברור?" דגנית מעדכנת אותנו בקולה הסמכותי.
" כן , זה ברור לנו דגנית ," אנו אומרות ביחד . ואני עם קולי
הצפצפה שאף אחת מבנות כיתתי לא יכולה לשמוע.
לא פעם אמרו לי שאני צריכה לדבר בקול רם ולא בקול צפצפני כשל
תינוק. אך את טון הקול שלי לא הצלחתי לשנות. אני מוציאה את
הקלמר שלי שמודפס עליו דמות מפורסמת מדיסני , ואת שמה אני לא
מתכוונת להגיד בגלוי. טולי קמה לעברי ובתנועה חדה חומדת מהקלמר
שלי עט שכתוב עליו את שמי. אני קמה לעברה ובקפיצה מנסה לקחת
מידה את העט שלי.
" תני לי את העט בבקשה! " אני מבקשת בקול חלש , אך טולי לא
שומעת , היא אומרת שהיא תחזיר את העט רק כשייגמר השיעור.
" עוד מעט אני אחזיר לך את העט!" היא מבטיחה , אך אני מתעקשת
ולא מתכוונת לוותר לה בקלות.
" תביאי לי אותו עכשיו!" אני רוגזת עליה ולוקחת עיפרון מחודד
מהקלמר שלי ודוקרת בחודו את אצבעותיה המושטות לעברי.
" ניצחת , קחי את העט וסיימנו." מוותרת טולי , הפעם היא לא
מנצחת בוויכוח.
" תודה , טולי," אני מודה לה ומתיישבת לידה.
היא לא עונה , אני רואה שהיא שקועה בהקלדת הודעת טקסט בנייד
שלה. ואני שותקת וחושבת האם אשב היום כשאמצא בחדר שלי
בפנימייה. אני מסתכלת על דגנית ושוב מביטה בטולי , ומעתיקה
למחברתי את מה שכתוב על הלוח. איזה יום ארוך והוא צפוי עוד
להימשך כך עוד שבע שעות , אני מציצה בשעוני ורואה שהשעה תשע
ועשרה. בכל מצבריי גופי מתמלאים בייאוש עמוק , ואני לא רואה את
הסוף.
אינני רואה מה דגנית הניחה על שולחנה ואין לי סיכוי שאראה
זאת. למה אני מתייאשת בקלות אם עוד רגע אצטרך להעתיק את מה
שכתוב על הלוח, ואני לא עומדת בקצב הכתיבה של הבנות האחרות.
אני כותבת בקצב שלי ולא מצליחה לעמוד בציפיות שדגנית מציבה לי
מתחילת השנה. ואני מתוסכלת מכך מהעובדה שקורין יותר זריזה ממני
, ואני מעתיקה בצעדי צב את מה שכתוב על הלוח.
שוב עיניה הכחולות של טולי נעוצות בי במבט משונה שקשה לי
להגדיר אותו . יש מבטים שגורמים לי להרגיש כל כך אבל כל כך
נבוכה . אני מחזירה לה מבט אדיש, ושוב היא מביטה בי באותו המבט
של קודם. מבט שהייתי מגדירה כעס יותר מאכזבה. יוצא ממני מעיין
נובע של מילים ומשפטים , ובשנייה לא יכולתי לחשוב על רעיון טוב
יותר מאשר לכתוב על הדף את מה שאני מרגישה. אבל מרגיש לי לא
נכון שאני כותבת את מה שאני חווה בכיתה עם חברותיי לא רוצה
להיחשף עוד בפניהן.
ולא שטולי חשה צורך להתנצל בפניי על שכישרוני לא מעניין אותה
. רגשותיי יותר חזקים ממני ונדמה שאני כמעט עומדת להיכנע להם
.
אני מסתכלת על הלוח ורואה שם משפט שלא מסתיים. מה אני אמורה
להעתיק? אני לא אעמוד בקצב ולא אבקש מקורין להלוות לי את
מחברותיה המסודרות.
אני לא אעשה שום דבר שידרוש ממני מאמץ. אני יושבת ומבינה שהזמן
סוגר עליי , העט נשמט מידי ואני מתייאשת.
תגובות (0)