לשאוף לפסגה – פרק שלושים

פרק ל'
אלינור , בת דודתי , הזמינה אותי ואת אחותי בליל פורים , לבוא איתה אל יריד התחפושות שמתקיים ברוב פאר בכיכר ציון בירושלים . אגיד לא , חשבתי ביתר עומק והמחשבה שהדהדה בי באותה תקופה היה להיענות להזמנתה מהר ככל האפשר.

בפורים המצווה להרבות בשמחה הרבה יותר ממועד אחר , אך במקום להתעסק בשמחה והאווירה שמסביבי. שקעתי במחשבות אפורות שבמקום להרים את עצמי בעליית מדרגה משמעותית.
רציתי להימלט ולזעוק , אך הקול שבתוכי נותר אילם.

הייתי שרויה בדיכאון , בעוד הכול היו עסוקים בחגיגות התחפושות והאווירה המשמחת והושפעו מהאנשים המולהבים סביבם. אבל אני רק רציתי לברוח לתוך עצמי. אני ראיתי הרבה מסכות ואת העיניים מלאות ברק ואושר.

שבועיים אחריי, הייתי כבר במחלקת פה ולסת , המזכירה קיבלה את פנינו בחיוך די מוזר :" כל המסמכים איתכם? אין בעיה , תעלו לקומה השביעית אם תתקעו תוכלו להיעזר במודיעין , בהצלחה וכולי תקווה שהתאוששות תהיה מהירה ובטוחה , ביי לבנתיים ," הכריזה.

ניצן פסעה אחריי , היא הבחינה בעיניי הדיכאוניות והדומעות , היא נאנחה ושאלה אותי: " מתוקה , איך את מרגישה ? אין שום סיבה לפחד , את תראי שאת תהיי כבר אחריי הניתוח והכול יהיה בסדר, ספרי לי מה התחושות שלך כלפיי הניתוח פה ולסת?" התעניינה.
" ניצן , אני לא כל-כך רוצה לדבר על זה , את מבינה? אני מעדיפה שלא לדבר על הניתוח , אני רק אוכל לעבור זאת אחרי שאני אתמלא במחשבות חיוביות. תודה על הכוונה שלך לעזור. מצטערת." אמרתי בעצב.

" אין צורך , ולמה לא שיתפת את בנות כיתתך שאת עוברת את הניתוח? את לא חייבת להסביר לי. אני מבינה למה . ואת לא מתארת לעצמך כמה שאני מעריכה אותך , תמיד חשבתי שאת כה שברירית ועדינה , אבל את גיבורה , גיבורה אמיתית." אמרה ניצן בהערכה.

" ועכשיו , בואי , הבאתי לך פירות , תאכלי אגס ותפוח. את צריכה להתחזק לפני הניתוח, כי אחרי הניתוח , לא תוכלי לאכול כלום , בסדר?" התעודדה ניצן .

התאמצתי לחייך על אף זה לא נראה אמיתי.

" אגס ותפוח? יאמי , הצעה מצוינת!" אמרתי ללא חיוך. טחנתי את הכול לא השארתי פרור.

לאחר הפוגה כשעה , מצאתי את עצמי שוכבת במיטה כשלמרגלות רגליי , דלי עומד ואני לא מפסיקה להקיא , " זה בגלל ההתרגשות והלחץ.." חייכתי כמתנצלת.

" את רוצה שנלך להזמין קפה ואז נשב בקרבת מקום כלשהו, נוכל לשבת בכניסה לקניון ולחשוב על דברים הרבה יותר טובים , מה את אומרת?" הציעה ניצן.
ליבי לא היה נתון ליציאות מהסוג הזה , " תודה , אבל לצאת? לא. לשתות? לא ." נחפזתי לענות.

חייכתי שוב , צלצול האייפון שלי נשמע עמום לחלוטין , שלפתי אותו מהתיק ועניתי , " שיר? באתי לשאול לשלומך, מה קורה? לאן נעלמת? יש לי הרבה מה לשתף אותך! אז ככה: התקבלתי למקהלה, מה דעתך? הלו? הלו? שיר , את על הקו או מה?" שאל תום וצעק.
"כן , נשמע יפה , שמע , תום , ליבי לא נתון לשיחות כעת , תוכל לטלפן אליי יותר מאוחר כאני אסיים עם העניין של הבית חולים והניתוח , אתה יודע?" אמרתי בלחץ , בחושבי על הניתוח ההולך וקרב.

" כן , אני רק חושב על זה ונעשה לי שחור כזה. זה כל כך מלחיץ , אותך לא?" אמר תום בהזדהות.
" אוקיי , לא חתמתי על הסכמת ניתוח מתוך ברירה, בכל זאת , אני מקווה שאני אהיה אחרי הניתוח ונוכל לדבר באופן יותר נינוח , אני מקווה שאתה לא כועס,"

" מה פתאום? כועס? את ממש לא בכיוון, אני הכי מבין שאת לפני דבר לא קל , לא פשוט ומסובך . אני מתגעגע , לשיחות שלנו ושתחזרי לפנימייה , כמה נחמד יהיה כאשר תשובי אלינו ושתהיי כאן יחד איתנו." קרא.
" גם אני , ואתה לא מתאר לעצמך , אני רוצה לסיים עם הבית ייסורים הזה ולחזור להיות איתך , אני זקוקה לך , אתה תבוא לבקר איתי , כן? "
" ברור! מה חשבת? שאני לא מתגעגע? הגעגועים כמעט מפוצצים לי את הבטן , אח! לו רק את היית כאן."

" אוף , כמה חבל שאתה לא איתי ברגע כה חשוב וקריטי , אתה לא יודע מה הייתי עושה בשביל לשוב לפנימייה, אני כה מתגעגעת , אין לך מושג כמה!"

" יש לי , ואת יודעת למה? כי אני מתגעגע אלייך בטירוף ואין יום שלא חשבתי עלייך , כל יום עובר , זה נעשה לי יותר קשה , ואני לא מסוגל שלא לאחל לך דרך הצלחה . והלוואי שתהיי כבר אחרי הניתוח! אני מאחל לך זאת מעומק ליבי ואני מקווה שתוכלי לשוב למסלולם במהרה ."

" להתראות , היה לי טוב ששוחחת עימי כעת , נוכל לדבר במועד מאוחר יותר , אלפי תודות על העידוד הזה . היא עזרה לי מאוד ביחוד שאני בפני ניתוח ," אמרתי במהירות , כי חשבתי שהניתוח לא יצליח.

" שיר , עוד דבר אחד , יש לי בשורה בשבילך , כשתשובי , אני מכין הפתעה בשבילך , ואני לא מתכוון לגלות את דבר ההפתעה , עד שתבטיחי לי שמה שסיפרתי לך אודות המקהלה לא יצא מהפה שלך לעולם."
" אוקיי , אני מבטיחה שהסוד הזה ששיתפת אותי לא יצא ממני לעולם! אבל בדבר ההפתעה , אני לא מתכוונת לוותר , אם תוכל לנדב לי מידע אודות אותה הפתעה , מה אתה מכין?" שאלתי בסקרנות.
" שיר? לא! אני לא מוכן לגלות לך דבר , וחוץ מזה , אני ואוראל נבקר אותך בעת שתחלימי , גם בזמן שהותך בבית החולים , נבוא הנה ונעביר איתך את רוב הזמן הפנוי שיהיה לנו ."

" יופי , אני שמחה , רק דבר אחד מטריד אותי!, שאני אמות בניתוח!"

" לא , לעולם אל תגידי כזה דבר , את תראי , שהניתוח יצליח ובגדול , ובאשר לניתוח , אל תדאגי , את חזקה מספיק בשביל לעבור דבר כזה , אוקיי?"

" בסדר," אמרתי בספקנות והשיחה נותקה.

לאחר מספר שעות , הלכתי לישון במיטה עם אינפוזיה תקועה בווריד , ניסיתי להירדם לכמה שעות עד לניתוח המיועד.
לאורך הלילה , בכיתי ולא היה ביכולתי לעצור ולהירגע, לא רציתי לעבור את הניתוח , הייתי שקועה בפחד ויאוש. ושאלתי את עצמי למה אני צריכה לעבור את כל הסיוט הזה.

עיניי היו עתה נפוחות וחיוורות קמעה. אימא שלי הביטה בי בדאגה.

בבוקר , היתה לי השכמה בשש ועשרה, כי כבר בשבע בבוקר צריכים להעלות אותי לחדר ניתוח.

הכאבי ראש והבטן שבו אליי ולאחר שנתנו לי לשתות כדור לטשטוש הכרתי , ישבתי במיטה ובכיתי . לא רציתי להיפרד מאימא שלי. האחות והרופאה העבירו את המיטה לעבר המעליות. תקעו לי את האינפוזיה בווריד והבטתי על הרופאה והאחות בפנים עצובות , רטובים מדמעות.

***
אימא שלי ישבה בחדר ההמתנה, מחזיקה בספר תהילים לבן וקוראת כל פסוק ופסוק בטהרה. כמה בנות באו לעברה וחבקוה ונישקוה . אלה היו בנות כיתתי , חוץ מאביגיל ונעמה שבאו לדרוש בשלומה של אימא שלי.

" שלום ! אנחנו החברות של שיר , הבת שלך מהכיתה , מה איתה ? יש חדש?" שאלו קורין ואוסי בקולות נפרדים.

" כן , היא עדיין מנותחת , ואני מקווה לטוב , שהניתוח יצליח ותתגברעל כל הכאבים והקשיים שמתעוררים לאחר הניתוח ,ותחזור לשיגרה הרגילה."

"נכון , אבל אנו דואגות לה , אוסי , אולי תלכי לקנות לשתינו שתי שוקו מהמכונה , סבבה?"

" ברצון רב, יש עלייך ארנק? בסדר , כל השאר יתאזרו בסבלנות עד שנשוב לכאן."

" ושיהיה חדשות בנוגע לשיר , אל תשכחי לעדכן אותנו , טולי , יש לך משימה: תתקשרי ברגע שיש לך איזשהו משהו חדש בנוגע לניתוח , אוקיי?"

" כן , המפקדת , אני לעולם לא אשכח ."

אוסי וקורין הלכו להן .