לשאוף לפסגה – פרק שלושים ושתיים

פרק ל"ב
הודעה כתובה רצה על פני המסך בחדר ההמתנה , ובו כתוב שהניתוח עבר בהצלחה. טולי והבנים רצו לעבר חדר ההמתנה ודייוחו לשאר בני שכבת ז' שהניתוח שלי עבר בשלום.

" סוף כל סוף!! אני שמח!! בואו ונחגוג , לחיי שיר!" צהל תום וקפץ על אדיר חברו בשאגות שמחה ואושר עילאי.
המנתחת הגיחה מהמסדרון לעבר חדר ההמתנה כדי להגיד לאימא שלי שהיא יכולה לראות אותי למספר דקות בלבד. אימא שלי התלוותה אליה בדאגה מרובה.

כשהיא נכנסה לחדר , היא ראתה שכל הפנים שלי מלאות בדם , הייתי מחוברת להרבה צינורות וחוטים חשמליים. גם אחותי התלוותה אליהן , וגם דודה ציונה.שלושתן בהו בי ובכו מחמת התרגשותן. המראה עורר בליבן עצב והן לא פסקו מלדמוע.

כל הלילה הייתי בחדר התאוששות , ואימי ניצבה לצדי. סבלתי מדימומים בשיניים ובכאבים חזקים בלסת התחתונה .
בשליש הראשון של הלילה, אני ואימא היינו מתקשרות בשפת הסימנים , למדנו את זה בעת השהייה בבית החולים לפני הניתוח.
בשביל אימא שלי , לראות אותי כה חלשה וכואבת , דואבת וסובלת . היא התעצבה , לא יכולתי לדבר , כי לא היה קול למשך זמן קצוב. לא יכולתי לאכול מפני שהשיניים שלי היו קשורות בסגר מלא, ידיי כאבו ונחלשו עקב שקית האינפוזיה.

לחיי היו נפוחות כבלון וגם עיניי היו נפוחות לא יכולתי לקום מהמיטה , כי עוד הייתי חלשה מהניתוח . אימא שלי הביטה בי בדכדוך.

היא ליטפה אותי והרגיעה אותי , מפני שלא ידעתי להרגיע את עצמי. לא יכולתי לבכות , הפה שלי היה אטום בצינור רחב שהסתיר אפילו את אפי.

דממתי כמשותקת , לא הייתי מסוגלת לפצות את פי.

עבר עליי יום ארוך ומייגע , אחר הפעם הראשונה שהכרתי שבה אליי ועיניי נפקחו מהתרדמה הארוכה שנחתה עליי במהלך שעות הניתוח. דומה כי מיד הרגשתי שמשהו איתי לא כמו תמיד.

אימי הביאה בלוק ועט , והשאלה הראשונה שעלתה במוחי , " מה השעה ? איפה אני? אל תדאגי אימא אני מרגישה בסדר," אלה היו המילים הראשונות שכתבתי על מנת לתקשר עם אימא שלי.

כל הפנים שלי היו מכוסות בתחבושת עבה ואת רוב התלתלים גזרו במהלך העברתי מטיפול נמרץ למחלקת פה ולסת.

המשפט השני שכתבתי בסיומו של העמוד הראשון ," הראש שלי אטום , נמאס לי , אין לי סבלנות ," הוספתי ליד צמד המילים שאני מאוד מתגעגעת למשפחתי.

אימא הסבירה לי שאני צריכה ללמוד להיות סבלנית וללמוד להמתין בשקט עד שהמצב שלי ישתפר.
אימא שלי הביאה לי מראה והבטתי אליה בפנים חרדות. הלחיים שלי היו נפוחות וגם השפה התחתונה והעליונה. הסתכלתי על עצמי בחוסר הבנה.
באותו הרגע , מחשבותיי עברו בראשי במהירות . מתי הסיוט ייגמר ואיך אתמודד עם כל הקשיים העומדים בדרכי?
אימא שלי סיפרה לי שחברותיי לכיתה עושות את דרכן לפנימייה.
אימא שלי הזריקה לי דרך הגרון מזון נוזלי , לא יכולתי למצוץ ואפילו לא ללעוס . היה לה קשה להאכיל אותי באמצעות המזרק.
כשהמזרק היה תקוע היא ניסתה לחלץ אותו מפי בשארית כוחותיה הנותרים מיום אמש.

אימא שלי נבהלה כששמעה זעקות שבר של בני משפחתו של הפצוע אנוש שכבר הפך להיות גוסס. הוא קיבל אירוע מוחי, כאמור , הוא הובא לבית החולים , מהסיבה הפשוטה שהוא נפצע בפיגוע בבנייני האומה. בדיוק כשנותחתי סיפרו לאימא שלי שהיה פגוע התאבדות בבנייני האומה.

לאחר כמה ימים במחלקת פה ולסת בקומה השביעית. אני ואימא שלי הלכו למנתחת של הניתוח שלי.
ביקשנו ממנה שתזין במחשב מכתב שחרור על סיום אשפוז בבית חולים הדסה.

חיכינו חמש וחצי שעות , עד שהרופאים המומחים אישרו לי להשתחרר מבית החולים.

אימא שלי ואני הלכנו לכיוון התחנה , לא יכולתי ללכת עקב היותי חלשה מאחר שעדיין לא עברו הכאבים.

לאחר שעה בערך , היינו בבית. הלכתי לשבת בחדר של אחי הגדול , יובל.

בהיתי במסך בעיניים תמהות.