לשאוף לפסגה – פרק עשרים ושתיים
פרק כ"ב
קמתי בסמוך לשעה שש וארבעים, הייתי צריכה להתכונן לקראת הועדה הרפואית בנוגע לניתוח שיתקיים בעשרים ושלוש למרץ 2011. מצב רוחי היה קודר מאשר שמח.
עיני הכחולות היו נפוחות ואדומות מחוסר שינה. פסעתי בחוסר רצון בולט ותפסתי לי עמדה טובה מול הראי.
תלתלי הזהב שלי היו פרועים וסבוכים. היה לי מראה מרושל בגלל שלא הקפדתי לסדר אותו באופן יומיומי.
לבשתי את השמלה הכחולה שהיתה חביבה עליי במיוחד. " שיר , לאן זה?" שמעתי את קולה של קורין. סובבתי את ראשי , " יש לי ועדה רפואית בנוגע לניתוח שאני צריכה לעבור, זה הכול." אמרתי בקול מעונן ולא השבתי מבטי אליה , " אני אחפה עלייך ומה להגיד לניצן?" שאלה קורין במבט בוחן , " שום דבר , את תדאגי לעניינך ואני אלך לוועדה הרפואית שתתקיים באולם הסדנאות הרפואיות. הכול יהיה טוב . " אמרתי והסגרתי את תחושתיי העמוקות בנוגע לוועדה רפואית. " שיר, הכול טוב? " רצתי לכיוון המסדרון . לא רציתי לספר לתום שאני צריכה ללכת לוועדה הרפואית. כי לא רציתי לעורר את דאגתו בגלל זה נחפזתי לצאת בלי להסביר לקורין לאן פניי מועדות.
אלא שאז ראיתי את תום רץ בעקבות מישהו, אולם לא היה לי פנאי לגלות אחר מי הוא רדף. אחרי שאלך לוועדה הרפואית , חשבתי , אעקוב אחריו. נטתי הצידה כדי לתת לו לחלוף על פניו , אך הוא עצר בסמוך אליי. העליתי סומק בלחיי משום שהייתי מוכרחה למהר , תום הבחין בי כשעברתי לידו , הוא נעמד לפניי כשעיניו התכולות ננעצו בי בעניין. " תום , אני די ממהרת , העניין ש.." הוא קטע אותי ממחשבותיי , " אתה מוכן בבקשה לפנות לי את הדרך? , אין לי את כל היום!" אמרתי ברוגע. " שיר, לאן את ממהרת? " שאל תום בענייניות. " העניין שיש לי ועדה רפואית ונראה לי שזה עשוי לקחת זמן רב עד שזה יסתיים.." אמרתי בקוצר סבלנות , " ואין לך זמן לומר אפילו שלום? טיפת התייחסות לא קיבלתי ממך!" הוסיף תום ללא חיוך , " תום.. תבין , זה לא בגללך , יש לי הרבה דאגות על הראש, ואחת מהן היא החרדה שלי מפני הוועדה הרפואית." השבתי בהתגוננות , " אה, וועדה רפואית , אין בעיה , אני יכול להתלוות אלייך לוועדה ולשמוע חוות דעת שונות מפי הרופאים המומחים?." הציע תום, " לא , בשום פנים ואופן לא, אני נמצאת איתם לבד , אסור שיהיה איתי אף אחד בחדר מלבדי כמובן. " הנדתי בראשי ושתקתי . " ובכן , את תלכי לבד לוועדה? , לא נותר לי אלא לאחל לך דרך צלחה , ואחר כך אני רוצה לשמוע את כל מה שהרופאים הממומחים הציעו, אוקיי?" השיב תום מעודד.
" תודה רבה, להתראות מאוחר יותר !" אמרתי בדיכאון ולא הוספתי דבר.
הגעתי לבית החולים הדסה עין כרם , נכנסתי למעלית תוך כדי שעיני הכחולות העמוקות עקבו אחר מס' הקומות המתחלפים במהירות אור. בהגיעי לקומה מס' 1 , בה מתקיימות הוועדות הרפואיות בנוגע לבעיות פה ולסת . ברגע שפסעתי לעבר אולם הכנסים והרצאות , התייצבו שם זה מרבע שעה שלל המומחים והרופאים הבכירים של מחלקת פה ולסת. הם הביטו בי כאילו נפלתי מהירח , קלטתי שהם התבוננו בי במבט משונה ולא אמרתי דבר. השפלתי את מבטי כי הייתי נבוכה ולא ידעתי מה לומר.
ברגע שהדלת נסגרה בטריקה, כל אחד ניגש בתורו לעבר הלוח והפנה את שאלותיו אליי. לא העזתי לפצות את פי. אך היה רופא ממומחה , בעל שם עולמי מוכר, שטיפל בי לעיתים רחוקות באורתודנטיה. קראו לו דורון הררי. שטיפל בכל כך הרבה ילדים בעלי מקרים בלתי רגילים אבל שלי היה הסיפור המפורסם ביותר במחלקה .
הוא התבונן בי במבט בוחן וניסה להיכנס לעומק סוגית הפנים המרובעות שלי. אחר פתח את פי לרווחה , ערך השוואות בין סמכים בגדלים שונים ונתן את דעתו בנוגע לבעיית הלסת שהיתה מורכבת ובלתי ניתנת לעיכול. הוא פתח את שיניי וסגר אותן , חזר על הפעולה מספר פעמים נוספות , והציג לכל קהל הרופאים המומחים את הפה העקום שלי. הוא הציג כמה חוות דעות אותן הציגו הרופאים המומחים על סוגיית הפנים המרובעות שלי.
הרופאים המומחים צילמו את הפנים המרובעות שלי , ולאחר מכן הם הציגו את התמונות לכל חברי הוועדה. הם העבירו את התמונות לאיש שישב בראש השולחן , היה המומחה העיקרי של בעיית הפה והלסת שניתח את הבעיה לאורכה ולרוחבה ופירט תמונות שונות שעלולות להופיע מיד אחר הניתוח .
נלחצתי כשהוא הציג את צילומי הרנטגן של הלסת התחתונה ואת הלסת העליונה וכיצד ניתן לפתור את שורש הבעיה בפני חברי הוועדה. חברי הוועדה חוו דעתם לגביי הלסת שלי . ואחד מדד בסרגל קטן את היקף הלסתות והשפתיים שלי. ואחר הסביר שאת היקף הסנטר אפשר לצמצם בשביל לגרום ללסתות לחזור למקומן הטבעי . בשביל שהשיניים יוכלו להיסגר כמו שצריך , כפי שד"ר הררי הסביר שאת הסנטר מוכרחים לקצר ולהעלות את האף בשביל שהלסתות יוכלו להגיע לסגר מלא. במונחים הרופאים , כפי שרופא המומחה הסביר באריכות ניתוח אורתוגנטי הינו ניתוח בו משנים את העמדה או גודל הלסתות.
כשעתיים אחרי הוועדה התפזרו כל חברי הוועדה למחלקותיהם. עמדתי נטועה במקומי , לא מסוגלת להאמין שאכן אני ניצבת בפני ניתוח מסובך וארוך. נאנחתי מתוך יאוש כי חשבתי שהניתוח לא יצליח.
התייפחתי ושקעתי במחשבות אפורות ושחורות. השתדלתי לא להשמיע קול בכיי במסדרון שבבית החולים. פסעתי לעבר היציאה כולי מדוכדכת ומצוברחת , מיואשת לחלוטין . לא רציתי להשלים עם העובדה שאני ניצבת בפני ניתוח לא נתנה מנוח. כל אותן תחושות עלו והציפו אותי עד שלא יכולתי עוד .
בדרכי לפנימייה , חשבתי שאני צריכה להשלים עם כל המתרחש ואולי זה מפני שה' רוצה שאני אעבור את הניתוח ועלי לדעת לשאת את הצרה שנחתה עליי ואל לי להתלונן מפני שזה רצון השם.
תגובות (0)