לרגע לבד

אני יושבת במיטה הריקה שלי כשבצד אחד אני נמצאת וצידה הריק של המיטה מפוזרות שאריות של עוגיות, בקבוק קולה בלי גזים, סיגריות מעפרה ומצית.. עם ריח של דיכאון מוסווה בעשן ובצחקוקי הסדרה איש משפחה שאני רואה בלופים כי אני חייבת שתהיה תנועה מסביבי, שתסווה את הלבד שלי.
ואני יושבת לי פה, ערומה לגמרי מכל מגן ומכל קיר שבניתי כדי לסתיר את עצמי מהחברה, אני לבד. לדב כי זאת אני. בדד.
וכשאני ארים את עצמי ואחרי המקלחת שתנקה אותי מכל זכר לדיכאון שמסביבי שלא יודעים שקיים אצלי אני אצא החוצה, ואחייך.
אני אשב עם הורי שלא ראיתי מזה שנה וחצי ובאו לבקר אותי מארץ רחוקה, אני אחייך אל השכן שלי שמשקה לי את הגינה כי הוא חושב שאני לא נמצאת ולא יודע שאני תמיד פה, אחרי זה אני אלך לשבת עם חברים על פייסל טוב, אנחנו נצחק ונעלה זכרונות של ימים טובים יותר בנעורים, איך גנבנו קולנועיות מהזקנים של הקיבוץ ואיך עלינו כל בוקר לגג החדר אוכל כדי לראות את הזריחה עוד פעם מחדש.
ואי אחייך, כולם ישאלו אותי שאלות ואני יענה להם, כולם יתעסקו בי וידברו איתי עליי כי ככה זה, אני במרכז, אוהבים אותי, רוצים שאני יהיה שם. ואני, בלי שום סימן למי שאני באמת אחייך בחזרה ויזרום עם מה שקורה. אחריי זה בדוק אחד מהחברים היותר קרובים ירצה לבוא לבלות איתי את הערב, הוא יבוא נשתה כוס יין ונצחק, הוא יגיד לי שאני יפה ומצחיקה וכמה בא לו לנשק אותי כי הנוכחות שלי עושה לו טוב. הנוכחות שלי לא עושה לי טוב.
אנחנו נשכב במיטה ונצחק עד שארדם ולמחרת עוד לפני שאספיק להיות לבד שוב אני אקבל עוד טלפון מחברה רחוקה שחזרה מחול ורוצה לשבת לקפה,ואני אסכים.
והחיים שלי יתנהלו בשקר מוחלט בו אף אחד לעום לא אדע על הכאב שלי מבפנים. כי לסאם אסור להיפגע, היא חזקה מדיי, היא מצחיקה מדיי, היא אור.
ואני שלא מאמינה בכל הדברים שאומרים לי מדי יום אני אמשיך לי בשלי, בחיוכים המזוייפים והדוגמא לכל מה שרע פסיכולוגית אצל האדם, אדם שאינו הוא אינו אדם.
ואז.. אחריי כמה זמן.. פתאום הפלאפון לא יצלצל, ההורים כבר ממזמן יסיימו את בוקורם בארץ ואני אראה את ההזדמנות שלי שוב.
אני אשפוט את הבגדים שלי מעליי ואשאר ערומה שוב, ואשכב לי במיטה הגדולה שלי שלרגע שוב ריקה, אוכל עוגיות ואשתה קלה בלי גזים, אדליק עוד פרק של איש משפחה והעשן לי עוד סיגריה במטרה להסוות את הדיכאון בעוויר.