לראות פסיכולוג-פרק 1

לא הפסקתי להתעסק עם ידי, הייתי כל כך לחוצה שלא ידעתי איפה להתחיל.
"קודם כל כדאי שנגיד לך שרותם ביקשה לבוא לטיפול, אנחנו לא הבאנו אותה לפה." אימי הסבירה והוא הינהן, אני באמת צריכה להיזכר בשם שלו, לקרוא לו הפסיכולוג שלי לא יהיה מנומס. הוצאתי את הפתק הקטן ששמרתי לעצמי כשאימי הציעה כמה פסיכולוגים שהיא מצאה וחיפשתי את השם שלו שהקפתי לעצמי בעיגול עם עט סגול.
'דר. שון זנדר' קיפלתי חזרה את הדף וניסיתי להתרכז בדו השיח שאימי ושון ניהלו ביניהם, נכשלתי קשות אבל למזלי הם סיימו אותה תוך כמה שניות.
"את רוצה שאימא שלך תישאר בזמן שנדבר או שהיא תחכה לך בחוץ?" שון פנה אליי והתיישרתי בספה ששאבה אותי למטה,
"אהמ… אני מעדיפה שהיא תהיה בחוץ." אמרתי בשקט ואימי חייכה, היא קמה מהכיסא שעליו ישבה ולקחה אותו איתה חזרה ואז יצאה מהחדר הקטן, כשהדלת נסגרה מאחוריה שון הסתובב חזרה אליי וחייך, השיניים שלו היו לבנות וישרות, אני לא אכחיש שהוא נראה טוב. הזזתי את עצמי אחורה וגבי פגש את המשענת של הספה הקטנה, תמיד חשבתי שאצל פסיכולוגים יש ספות ארוכות מעור שמטופלים שוכבים עליהם בזמן שהם מדברים על הרגשות שלהם, אבל החדרון הקטן הזה היה הרבה יותר מציאותי לדעתי.
"אז בואי תספרי לי קצת על עצמך רותם. הוא אמר ולקח משולחן עץ נמוך שישב בצמוד לקיר מימיני מחברת ספירלה כחולה ועיפרון, הוא מצא תנוחה נוחה על הספה שלו והשעין את מרפקו השמאלי על משענת היד, עיניו חיפשו את שלי אבל התחמקתי מהן.
"אני בת שמונה עשרה, יש לי אח קטן בן חמש עשרה שקוראים לו דויד ואחות גדולה בת עשרים שקוראים לה שני." התחלתי לאגרף את ידי ופקקתי את מפרקי האצבעות שלי, הרגל מגונה שלי אבל ממש לא יכולתי לשבת בלי לעשות כלום, ראיתי אותו רושם במחברת בקצה שדה הראייה שלי ולא יכולתי אלא להיות מסוקרנת.
"ואיך את מסתדרת איתם?" הוא שאל ולקחתי לעצמי שנייה לחשוב, בלעתי כמות בלתי נסבלת של רוק ונתתי לעיניי להתרוץץ בחדר כדי למצוא משהו מעניין להביט עליו.
"אחותי הגדולה שני רוב הזמן הייתה בבסיס בצבא והיא עוברת דירה עם חבר שלה בקרוב, אז אני לא מדברת איתה הרבה. לרוב אנחנו גם רבות כי היא חושבת שאני מחפשת תשומת לב וממציאה דברים כדי שיאהבו אותי יותר. ודויד לומד באותו תיכון כמוני הוא בכיתה י' ואני ביב', אנחנו רוב הזמן ביחד, אני עוזרת לו בלימודים ועם בנות." גיחחתי קצת בחלק האחרון, תמיד חשבתי שזה מצחיק כשהוא שואל אותי מה כדאי לו לעשות, "הוא פרפר רציני ולמרות ניסיונות רבים מצידי ומצד אחותי הגדולה לא נראה שהמצב ישתנה." אמרתי לו בלי בושה והוא המשיך לרשום דברים במחברת, הוא הולך להמשיך לרשום כל דבר שיוצא מהפה שלי?
"ומה אם ההורים שלך? איך הקשר איתם?" הייתי צריכה לקחת נשימה רצינית לפני שהתחלתי לדבר על ההורים שלי, בייחוד על אבא שלי.
"הם לא יודעים הרבה,הרבה מאוד האמת. אימא שלי יודעת שאני לא מרגישה שמחה, בגלל זה אני פה לדעתה. אבא שלי…" ניסיתי לעצור את הדמעות שחנקו את גרוני וגרמו לו לצרוב קלות.
"את רוצה כוס מים?" הוא שאל והניח את המחברת והעיפרון על השולחן.
"כן, תודה." חייכתי בתגובה כשהוא קם ממקומו והלך לכניסה, ניסתי להציץ במה שהוא כתב במחברת אבל הכתב שלו היה צפוף ובלתי קריא, הוא כנראה כתב בקיצורים כמו שבדרך כלל עושים בתחום הרפואה. הוא חזר עם שתי כוסות פלסטיק מלאות במים והניח אותן על השולחן, לקחתי אחת מהן ולגמתי ממנה חצי שלוק, אם לא היה לי אכפת הייתי שותה את כל הכוס בבת אחת אבל אני צריכה להתנהג בכבוד.
"את יכולה להמשיך." שון אמר ולקח את דבריו אחרי שחזר לתנוחה שהיה בה לפני שקם מהספה, הנחתי את הכוס על השולחן הנמוך קרוב אליי ובלעתי את המים שנשארו בפי.
"אבא שלי לא שם." אמרתי ושון הביט בי במבט שואל, "הוא לא מת או משהו, אל תחשוב על זה ככה הוא פשוט נמצא רוב הזמן בעבודה או עם חברים שלו מהעבודה אז אני בקושי רואה אותו חוץ מבסופי השבוע." התיישבתי על קצה הספה ושילבתי את הזרועות שלי זו בזו, עכשיו הבטתי בפנים שלו, עיניו היו מרוכזות בדף כשכתב לעצמו הערות אבל כשהרים את מבטו הרגשתי כאילו הוא מנסה לפענח אותי מבפנים, צמרמורת עברה בגופי והמשכתי לדבר אחרי שניתקתי את עיני משלו. "הוא יודע שאני באה לטיפול וזהו, הוא לא מתעניין ולא שואל שאלות." סיימתי את מה שרציתי לומר והוא הינהן,
"את נמצאת במערכת יחסים?" הוא שאל אותי ונרתעתי, לא ידעתי שהוא ישאל אותי לרמה כזאת.
"כן, כבר כמעט שנה." עניתי והתחלתי להתעסק עם קצוות השרוולים של החולצה שלי, היא הייתה ארוכה וכיסתה את בסיס כף היד שלי עד להתחלה של האצבעות, הסוג האהוב עליי בייחוד בחורף.
"את יכולה לספר לי עליו או עליה." הבטתי עליו והוא החזיר אליי חיוך, רציתי לנחור בבוז ולנענע את ראשי אבל מנעתי מעצמי למען הכבוד העצמי המועט שיש לי.
"קוראים לו גלעד, הוא לומד איתי בשכבה אבל בכיתה אחרת. אני מספרת לו כמעט הכל." אמרתי בחוסר רצון ושון הרים את הגבות שלו,
"כמעט הכל. מה את לא מספרת לחבר שלך?" הוא שאל ושילבתי את ידי עוד פעם.
"על כל הקטע הזה בחיים שלי, ושאלה הם לא בגלל החתול שלי." הרמתי את השרוולים שלי והראתי לו את הצלקות שכיסו את רוב זרועי השמאלית וקצת מזרוע ימין שלי, עבר די הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שעשיתי משהו כזה אז כולן התחילו להירפא בקצב איטי ביותר. הוא היה חסר מילים, רציתי לחייך שהוא החליט להישאר שקט וכיסיתי את זרועותיי חזרה, לא רציתי לבכות אפילו כמו בדרך כלל לא הרגשתי כלום, לא משהו שהוא חדש לי, רוב הימים אני מבלה בחדר שלי במיטה מתחת לשמיכה שלי בלי שום דבר לעשות ואני מסוגלת להעביר ככה שעות אם לא ימים שלמים.
"מתי התחלת לעשות את זה?" הוא שאל כשהצליח לחזור לעצמו, הוא רשם במהירות במחברת שלו בזמן שספרתי את השנים אבל מצאתי את זה יעיל יותר לומר לו,
"מאז כיתה ט' בערך."