להקשיב ללב או להגיון?

העולם מסתחרר,
זה מרגיש כאילו אני הולכת על חבל דק מאוד,
שנמצא מתחת לתהום,
אין לי בעיה לקפוץ לתהום ולגמור עם הכל,
אין לי בעיה לשים סוף לכאב ושלכוח אותו,
ואל תגידו לי לשכול,
ואל תגידו לי לסלוח,
לשכוח..
אני יכולה בשנייה אחת לקפוץ אל התהום
או להמשיך ללכת על החבל הדק
ולחכות שזה יסתיים לבד.
ליבי מפוצל,
להחליט הוא לא יודע,
האם להתעלם מפצעיי הגדולים ולהמשיך את חיי כרגיל..?
או האם לשים סוף לכאב הגובר שאת ליבי עוצר..?
וההיגיון..
ההגיון בטוח בעצמו..
הוא אומר לי להפסיק עם השטויות
ולתת לו..לאותו אחד שאת ליבי שבר
להמשיך לחיות בעולמו.
אבל למי להקשיב,
בעוד שכולי מבולבלת,
על החבל מתקדמת,
מה להחליט..?
להיגיון או ללב ?
וזה כואב,
עם כל החלטה,עם כל זיכרון,
הנפש שלי נפצעת יותר,
ואני לא יכולה יותר,
לשאת בכאב,
לשאת בעצב שאותי מלווה,
אז הנה רגליי נעצרות,
החבל מתנדנד,
יידי נפרשות כמו כנפיים,
והנה גופי נופל,
נופל אל התהום,
חיוך קטן עולה על פניי,
דקה לפני שהנשמה מחליטה לעזוב את גופי,
ולהשאירו כמו כלי ריק בתוך התהום.
נשמתי עזבה כבר את גופי,
עכשיו הכאב נפסק
אחת ולתמיד,
לא עוד הגיון
לא עוד רגשות,
עכשיו אני רק כלי שזורק בתהום..