לקחת לי את השמחה.

אמרת לי שההתנהגות שלי דוחה, אמרת לי שלא תהיי שם בשבילי, אמרת לי שאני אגואיסטית ומגעילה.
יש לי כמה דברים לומר לך, אני מקווה שתקשיבי למרות שאת כועסת, למרות שאת פגועה.

בתחילה כיתה ח' הייתי שבורה, מרוסקת, הייתי פגועה; פגעו לי ברצון לחיות, פגעתי לעצמי בצורה בה חיי התנהלו. הייתי במצב של דכאון, הרגשתי לבד. את ההורים שלי שנאתי כי הם כל היום רבו,את החברות שלי הרחקתי ממני כי הייתי סתומה, מהידידים שלי פחדתי כי ידעתי שרק דבר אחד מעניין אותם. הרגשתי לבד.
היית שם.
הרמת אותי, עזרת לי כשהייתי צריכה אותך.
ביום הראשון שהרגשתי שנהיינו חברות אמרתי לעצמי "תגידי את סתומה? לא הספיקו לך אנשים שפגעו בך בחיים? שהרסו אותך? שגרמו לך להתרסק? למה את צריכה להיקשר לעוד מישי ובסוף להיפגע???"
לא הייתי מספיקה חזקה כדי להתגבר, כדי לעבור את זה לבד. לא הייתי מספיק חזקה כדי להקשיב לעצמי ולא להיקשר שוב לאנשים.
נהיינו חברות.
עבר לו הזמן ואני חזרתי לעצמי בערך. למדתי להתרחק ממי שעושה לי רע. למדתי להתקרב למי שעושה לי טוב. למדתי לא לרצות את כולם. למדתי לחיות מחדש.
אני אשקר עכשיו אם אגיד שלא עזרת לי. שלא היית שם כשהייתי צריכה. אז אני לא אגיד את זה.
כמו שאמרתי עבר לו הזמן, והחברות ביננו התהדקה.
עד שהוא בא. עד שהוא נכנס ביננו.
אהבת אותו. אני יודעת. אהבתי אותו גם.
אני בכלל לא רוצה להתחיל לדבר על כל מה שהיה איתו. רק אגיד שזה היה. וכשזה התחיל, את התחלת להתרחק ממני. כאילו מעולם לא הייתי קיימת. אמרתי לך לפני כמה ימים משפט 'ברגע שלא התאים לך יותר להיות חברה שלי, סובבת את התחת שלך והלכת". אני יודעת, אני יודעת. לא הייתי צריכה לומר לך ככה. אני יודעת.
אבל שתביני רק מה אני ראיתי מהצד שלי. ראיתי את החברה שלי, שהחשבתי כחברה טובה, קמה והולכת ברגע שיש לה מי שיחליף אותי. ברגע שהיה לך אותו, אני כבר לא הייתי קיימת.
כן, כן. את התקשרת כמה פעמים. את אמרת "אני מתגעגעת לחברות ביננו" אבל לא עשית עם זה כלום. במוצאי שבת ההוא, שסיפרתי לך שההורים שלי נפרדים, שסיפרת לי שהוא אמר שהוא אוהב אותך. באותה שיחה את אמרת שאת מצטערת, שאני חסרה לך. למחרת בבית הספר כל היום לא ראיתי אותך.. מצאת לך חברה אחרת.
אז היום את מתפלאה כשאני כועסת וקוראת לך צבועה?
אם אני אגיד לך היום שאני מתגעגעת אליך, ושאת חסרה לי בלי סוף, ומחר אני אפילו לא אגיד לךבוקר טוב, מה תחשבי עלי? לא תחשבי עליי אותו דבר בדיוק?
בסדר, אז אני מבינה, לא רצית לספר לי שאת בקשר איתו כי ידעת שאני אוהבת אותו, ידעת שהוא חשוב לי, לא רצית לפגוע בי.
אבל לא היית חייבת להתרחק. לא היית חייבת לזרוק אותי.
כיום, לאחר מעשה אני יכולה לומר שבכלל אני לא כועסת שיצאת איתו. כי כמה שאני אתרגז שיצאת איתו, הוא אהב אותך. כמה שאני יהפוך תעולם, כמה שאני אתעצבן עליך, הוא אהב אותך. ואם אני מתעצבנת על מישי, זה רק על עצמי. שאם היה לי מספיק אומץ ללכת ולומר לו מהיום הראשון שאני אוהבת אותו, בכלל לא היה קורה מה שקורה.
אז אני לא כועסת על זה. על מה אני כן כועסת?
אני כועסת על זה שנתת לי להאמין בך, נתת לי לחשוב שאת חברה שלי, סיפרתי לך דברים שלא סיפרתי לאף אחד בעולם, ואת ביום אחד קמת והתרחקת. ביום אחד שברת את האימון שלי באנשים, ביום אחד גרמת לי לשנוא את עצמי על זה שבכלל התקרבתי ונקשרתי שוב למישי. ואז בתחילת שנה הזו עוד זרקת משפט כזה בכיתה "כולם פה צבועות, כולם פה פגעו בי, אין פה חברה אחת אמיתית"
???
אני פגעתי בך? אני עשיתי לך משהו רע? אני שיקרתי לך? אני התנהגתי בצביעות…?
המשפט הזה שבר אותי, הוא גרם לי להתרחק מכולם. והיום, היום אני יכולה סוף סוף להגיד לך.
שמאותו יום שאמרת את המשפט הזה, התרסקתי לגמרי. אם הבחורה היחידה שהאמנתי בה, שאהבתי אותה, אומרת שאני לא חברה אמיתית, שפגעתי בה, מה כבר נשאר.
התרסקתי.
לא רציתי לראות אף אחת. לא רציתי לשמוע כלום, רק חלמתי שתגמרת השנה הזו ואני אצא משם.
אז אני מאמינה שהיה לך הפתעה, פתאום להבין, שלא סלחתי, שאני עדיין כועסת, שאני עדיין זוכרת.
אבל תגידי לי את, אם אני יבוא יום אחד ויקח לך את השמחה, את תסלחי לי על זה…?