“לקום ועדיין ללכת עקום”

חוט המחשבה שבראשי כבר נשרף,
הדמעה נעצרה לה ליד האף.
אנשים מדברים אך אני לא שומעת,
הקולות שבראשי מתחזקים ככל שאני נמנעת.
אני חושבת, לא מפסיקה לחשוב,
כאילו זה מה שיעזור למצב להיות טוב.
אין פיתרון למשפחה קשה בחיים,
חבל באמת ש"משפחה לא בוחרים".
לקחתם לי את הכוח לאהוב, אך גם נטעתם בי תקוות,
מסתבר שכל זה רק העצים בי את הכוחות.
ניסתי לחפש בנרות אצלכם את השוני,
אך צר לי, כי חיפשתי וחיפשתי, ולא מצאתי.
בעצם סליחה, כן פעם אחת מצאתי,
ועד שכבר מצאתי פתאום זה השתנה לי.
הביטחון נהרס, האישיות התפרקה,
והכל בגלל קלת שהשאירו צלקת איומה. אני לא טובעת, אני מנסה לקום,
ואכן קמתי, אך אני עדיין הולכת עקום.
לפחות המוח לא נפגע ולא צולע,
להפך, הוא רק התרפא ולמד לקלוע.
הרסתם בי הרבה, אני מודה,
אך גם נטעתם בי תקוות להצלחה.
תודה משפחה יקרה, ובקשה אחרונה,
אל תהיו בין הקהל שיגיעו להיות איתי בפיסגה.