לפעמים
לפעמים אני אוהבת,
לפני שאני יוצאת מהבית
לא להביט במראה.
פשוט לצאת, לדמיין שאני יפה.
ובגלל שלא בדקתי אני מצליחה להאמין.
ולחייך חיוך שלם, כמעט לחלוטין.
לפעמים אני מצליחה,
כשאני מהבית יוצאת,
לשכוח מעט מהחיים.
להעמיד פנים שטוב לי מבפנים.
ובגלל שלא חשבתי, אני מצליחה.
לצאת בלי לזכור, שגם כשאחזור-
בבית לא יחכו לי ערים.
לפעמים אני אוהבת ללכת רחוק.
אבל תמיד אני חייבת לחזור.
וכשאני חוזרת המציאות מכה.
והבחורה שמתבוננת בי מהמראה,
היא לא יפה.
ממש לא.
היא מכוערת שרק שמה מסכות.
כאילו שמשהו יכול להסתיר.
והיא טועה כשהיא חושבת שיש לה סיכוי.
למה נדמה לה שמגיע לה להיות מאושרת.
כזאת טיפשה. כזאת מיותרת.
תגובות (1)
זה בהתחלה נראה אופטימי אבל… בסוף "המציאות מכה," כמו שכתבת. וזה באסה. ואני יכולה להבין אותך במה שכתבת בשורות האחרונות. אני בניגוד אלייך, אף פעםכ לא ניסיתי לדמיין שאני אחרת. אף פעם לא הצלחתי לחשוב שאני יפה ולא מיותרת. השיר כתוב יפה, את מוכשרת. לילה טוב…