”לפעמים מילים שלא נאמרות, יותר כואבות מכאלה שכן”

**הרגשתי צורך לשתף אתכם בקטע אחד. שכתבתי. במיוחד בשבילכם-"לכבוד הפרישה" . תהנו ( אם בא לכם ) קרדיט לדור על השם שבחרתי לאמץ לקטע**

לאון ובלה. זוג אוהבים, שניהם בני 26 . הם עמדו להתחתן ביוני . ליתר דיוק-ב 14/6 . הם היו נורא שמחים ומאושרים…הם יידעו שהם נועדו זה לזו. בלילה שלפני החתונה הגדולה, באמצע הלילה, בלה פתאום קמה, והחלה לצעוק צעקות רועשות וגדולות והחזיק בשתי ידיה את ראשה משני הצדדים! לאון התעורר ולא יידע איך להרגיע אותה, בזמן שהתקשר במהרה למד"א שיבואו לאסוף אותה. באותה תקופה, לבלה היו מלא כאבי ראש, והיא לא הרגישה כל כך טוב…כאשר מד"א הגיעו, בזמן שלאון ניסה להרגיע את בלה, הם מיד פינו אותה לבית החולים. בנסיעה, לאון החל לבכות והוא נשען על גופה של בלה שהייתה נראית בכלל לא טוב, והיה נראה שלא הצליחה להגיב לסביבה…לאון אמר:"בלה אני אשמור עלייך חזק חזק…אנחנו עוד נתחתן" הוא המשיך לבכות ואחד האנשים שנסעו יחד איתו שאל אותו:"אתם הייתם אמורים להתחתן בקרוב?" לאון הגיב לשאלתו:"מחר". הייתה שתיקה. אך היא עברה במהרה, מכיוון שבשניות ספורות הם הגיעו כבר לבית החולים. לאון לא דיבר מילה, אלא רק עזר כל הזמן לאנשים שליוו את בלה לחדר טיפולים, והוא כל הזמן נשאר בשוק ממה שקרה. בלה בינתיים התעוררה ושאלה:"מה קרה..איפה אני?" לאון אמר לה:"בלה!! אל תדאגי הכל בסדר יטפלו בך" האנשים שהיו לצידו החלו לבדוק מה מצבה, ובינתיים הם הופנו מיד לרופא שיבדוק מה קורה עם בלה. הוא שאל מה קרה אך לא ענו לו והוא היה באי וודאות למצב. הוא נכנס יחדיו עם בלה לרופא, שם הוא יקבל את התשובות שאותן חיפש….הרופא כמובן שאל מה קרה, ולאון הסביר לו הכל. הוא עשה כמה בדיקות שגרתיות לבלה, ואחרי מספר תקתוקים במחשב, הוא אמר:"אני אתן לכם טופס שיפנה אתכם לצילום. התור עכשיו תלכו במהרה ותחזרו אליי עם תשובות. זה דחוף." -" מה קרה אבל דוקטור?" שאל לאון והדוקטור ענה לו:"המצב כנראה ממש לא טוב. המטופל הבא בבקשה.." לאון ובלה התקדמו לעבר הצחדר צילום, ובדרך לאון אמר לבלה:"הכל בסדר..יטפלו בך כאן היטב" הם הלכו לעשות את הצילום, ואחרי כ 10 דקות, הם קיבלו את התשובות וישר פנו לדוקטור. למזלם (כנראה…) לא היה עומס של מטופלים באותו הזמן. הם נכנסו לדוקטור במהירות ולאון סגר מאחוריו את הדלת. הם התיישבו, והביאו לדוקטור את התוצאות. הוא הסתכל עליהן כאילו בוחן אותן. ואז. הוא הוריד לאט לאט את משקפיו, והוא אמר:"העלמה היפה שפה, חולה בסרטן. סופני. בשלב גבוה מאוד. גילינו את זה מאוחר מידי…אני ממש מצטער להודיע לכם את זה…בינתיים, את לא תחזרי הביתה, ונטפל בך פה עד ש….אם…." הוא נחנק ובלע את מילותיו. בלה הייתה די מפוקסת והבינה את מצבה. היא מאותו יום נהייתה דכאונית. מיום ליום זה גבר, והתודעה שלה למצב רק החמיר את המצב-למרו תהטיפולים והניסיונות. החתונה של שניהם כמובן-בוטלה. יום אחד, כאשר לבלה היה חום והיא ומשפחתה וכמובן לאון היו כבר מיואשים, ובלה אמרה ללאון בפרטיות:"לאון…אני ממש אוהבת אותך." היא החלה לבכות ונהייתה אדומה. היא הייתה ממש יפה אפילו שהיא בכתה..היא המשיכה:"שאני אגיע לעולם הבא…" -"אם תגיעי" אמר לאון והחל גם הוא לדמוע…ואז בלה המשיכה:"אני לא אשכח אותך שם…ואני אחכה לך עד שתבוא.." היא החלה לבכות בלי עצירה וזה רק גבר:"ונתחתן שם…ונאהב עד הנצח….המוות לא יפריד בינינ…" היא לא יכלה לסיים ולא יכלה גם לסיים את הדמעות. לא היה כבר מה לעשות וכולם הבינו את המצב….אולי הייתה טיפה של תקווה אבל לא באמת הייתה הכוונה. הדוקטוור שטיפל בבלה מההתחלה גם תיד טיפל בה בטיפולים. בלה גם המשיכה ואמרה באותה שיחה:"אני גם לא אשכח את כל מה שעברנו…ואת החוויה שהייתה לי וההזדמנות שהייתה לי להכיר בחור כמוך" לאון השתתק, ואז..כמה ימים אחרי…בלה נפטרה. לאון לא הגיע להלוויה. זה היה לו קשה מדי. והוא בכה..ובכה…בזמן שהיה אצל אמו בבית, אמר לה:"רק שכחתי לאמר לה שלושה מילים….שאני אוהב אותה"…פשוט… מילים שלא נאמרות, יותר כואבות מכאלה שכן.