לפעמים, אני אוהבת לעצור את נשמתי, אפילו לדקה וחצי.

לפעמים, אני אוהבת לעצור את נשמתי, אפילו לדקה וחצי.
כשאני עושה זאת, כל שרירי מתרפים, וראשי מתרוקן מכל מחשבה.
אני פשוט.. עוצרת נשימה.
לא שואפת, לא נושפת. פשוט עוצרת, מפסיקה.
כשאני עושה זאת, זה נותן לי תחושה, כאילו בידי נמצאת השליטה.
אני יכולה להחליט, איך להרגיש, או יותר נכון, איך לא.
אני מדליקה, ומכבה. ממש כמו מכונה.
אני לא חושבת, לא עליי ולא עלייך ולא על מה שקרה.
עיניי אומנם לחות אבל הדמעות לא זולגות, הן לא יכולות, אני עוצרות אותן. דמעות ארורות, אני מחליטה מעכשיו איך זה הולך להיות!
הכל שקט, ובאותה עונה גם סוער. הזמן העצור לא נותן לי להרגיש בהבדל.
פעימות ליבי מרמזות לי על כך שחסר לי חמצן, שנגמר לי הזמן. ראשי מסתחרר ושפתיי יבשות. להפסיק או להמשיך? אני תוהה לעצמי. הרי אני יודעת, זה נתון לרוחי. אני בוהה באוויר עוד כמה שניות בודדות ולבסוף מחליטה, אני חוזרת לנשום. הנה עברה לה עוד דקה וחצי של הפסקה, בלי כאב, בלי מטרה.
הגעתי למסקנה שזה בסדר לכאוב, כי אלו הם החיים, זה מה שהופך אותנו אנושיים.
אבל בעצם, המסקנה הזו היא לא חדשה. זה מעגל שלא נגמר. כי זה תמיד ישאר אותו הדבר.
אז לפעמים, אני אוהבת לעצור את נשמתי, אפילו לדקה וחצי, ולהגיע לאותה מסקנה ישנה שלא מחדשת לי דבר.