לפני שהציפורים מתחילות לצייץ

איך בידיעה שאנחנו הולכים לישון קצת ליפני שהציפורים מתחילות לצייץ, מעירים אותנו בשש וחצי ועוד מצפים מאיתנו להתארגן בחצי שעה לארוחת בוקר, איך?
זה הבוקר השני שלנו כאן במחנה קיץ, בדרום הרחוק.. נסענו בשביל לשנות אווירה וכדי שיהיה מה לספר לחברים שם בבית אבל בעיקר בשביל לעשות כיף ולנצל את החופש כמו שצריך.
דחפתי לתיק חבילת קרקרים למקרה שארוחת הבוקר לא תהייה לטעמי, ויצאתי מהחדר עם נעמי שגם הייתה מוכנה. עמדנו מחוץ לחדר וחיכינו לשאר הבנות בינתיים בדקתי בטלפון מה התאריך היום, מעולה יש עוד שבוע למחזור, אני יוכל להיכנס לבריכה רק חבל שזה ייפול על היום הולדת שלי,מדכא להיות במחזור ביום הולדת 17, אחד הימי הולדת השווים ביותר בכל חיי.
כשהגענו למחנה, התחלקנו ל3 קבוצות שונות, לכל קבוצה מדריך ויש כמה פעילים שהם כל פעם עם קבוצה אחרת. כמובן שהתחלנו עם משחקי היכרות מעצבנים, אלוהים למי אכפת ששימפנזה מתחילה באות ש' בדיוק כמו ששני מתחיל באות ש'. הלילה היה סוער במיוחד, הרבה מלחמות כריות, הרבה רכילויות, מה שבנות בדרך כלל עושות עד 3 בלילה.
זו הייתה הפעם השנייה ברציפות שאיחרנו, הפעם ב45 דקות, הקבוצה לא חיכתה לנו והלכנו לבדנו לחדר האוכל חוששות מצעקות המדריך הקרבות.
שיט. הבגד ים. אין מצב שאני מפספסת את הבריכה,והולכים לבריכה ישר אחרי הרצאה על העקרבים, טוב עברנו כבר יותר מחצי דרך ואני לא הולכת לפספס את ארוחת הבוקר אז.. "אאלץ" לפספס חלק מהארצאה.
כשהגענו לחדר האוכל הקבוצה כבר הייתה באמצע הארוחה, כמובן שהמדריכים נזפו בנו ואמרו לנו להתחיל לאכול כי עוד מעט מתחיל השיעור.
הסברתי למדריכה את הבעיה שלי.
"בסדר, אבל תחזרי לאחר מיכן לכיתה, את יודעת איפה היא נמצאת נכון?"
פזלתי למגשים העמוסים של חברותיי
"כן, פונים שמאלה אחרי החדר אוכל?"
"כן, תעשי את זה מהר את לא רוצה לפספס חלק מהשיעור נכון?"
"ברור." חייכתי
אכלתי במהירות את החביתה עם פרוסת הלחם, ופניתי חזרה לחדרים, היום חם במיוחד
נכנסתי לחדר והכנסתי את הבגד ים. ניצלתי את החדר גם לשטוף פנים במים קרים, סידרתי קצת את השיער ויצאתי בחזרה.
הגעתי לחדר האוכל ומשם פניתי שמאלה לא ראיתי שום כיתות,
הנחתי שזה בהמשך אבל מה שראיתי היה רק חצץ וחול, הכפכפים הוורודים שלי היו כמעט לבנים. התחלתי לחזור חזרה, אולי פספסתי איזו שהיא פנייה, מקסימום אשאל מישהו. קבוצה אחרת עלתה על ג'יפ, כנראה לטיול ג'יפים הספקתי להגיע אליהם שנייה לפני שיצאו
"סליחה!" רעש מנועי הג'יפ היה גדול לכן נאלצתי לצעוק אל עבר המדריכה
"סליחה? את יודעת אולי איפה נמצאים הכיתות?"
אני מניחה שהיא בקושי שמעה אותי אבל אז היא צעקה שאני יתקשר לאחד המדריכים שלי והג'יפ יצא לדרכו.
כן המדריכים נתנו לנו בתחילת המחנה את מספרי הטלפון שלהם למקרי חרום כאלה, אבל כמובן שבדיוק היום שחכתי את הטלפון שלי בחדר

"את צריכה להגיע לכיתות?" שמעתי קול עבה וצלול שואל מאחורי
הסתובבתי וראיתי בחור בערך בן שמונה עשרה שער זהוב עניי דבש וזיפים זעירים בפניו, לובש דגמ"ח וחולצת טיי לבנה. היו לו משקפי טייסים על עיניו ששם על ראשו לפני שדיבר אליי.
"כן," התחלתי להילחץ ולהסביר לו במהירות את המצב.
"איבדתי את הקבוצה שלי, הם הלכו לכיתות ואני חזרתי לחדר לקחת את הבג..
"בואי אני אקח אותך לשם" אמר והתקדם למכונית כסופה בעודו מחזיר את משקפיו לעינו.
מגניב יש לו מכונית.
הוא היה במושב הנהג, אני נכנסתי למושב הקדמי והוא התחיל לנסוע הסתכלתי מסביבי וראיתי הרבה עטיפות של ממתקים
מוזר, הוא לא נראה הטיפוס של ממתקים הוא היה נראה רציני מידי לממתקים.
הנסיעה ארכה משהו כמו כמה דקות, דמיינתי איך הוא מוריד אותי ליד הכיתות אני מודה לו, ויוצאת מהמצב המביך הזה, אבל לא, הוא הגיע למקום שאי אפשר להיכנס אליו עם רכב "בשל בניית כביש חדש." נהדר עכשיו הם נזכרים להחליף את הכביש.
"את יודעת להמשיך מפה לבד הוא שאל?"
"א..אני לא חושבת. זו רק הפעם השנייה שאנחנו הולכים לכיתות."
"אני ילווה אותך."
מטומטמת, כאילו שאין לו דברים אחרים לעשות, הייתי צריכה להגיד לו שאני יכולה להסתדר לבד ורק להתחפף מכאן. הרגשתי לא נוח שככה אני גוזלת לו ככה את הזמן.
יצאנו מהאוטו
"אני חושבת שאני יוכל להגיע לשם לבד."
הוא לא הגיב. טוב עכשיו זה הרבה יותר מ"הרגשה לא נוחה".שתיים יכולים לשחק במשחק 'האדיש הרציני שלא אכפת לו מאף אחד'
הגענו לשטח הכיתות והוא המשיך ללכת איתי עד פתח הכיתה.
"תודה על הטרמפ" אמרתי בקול רציני, אנחנו עוד ניפגש, חשבתי. ראיתי חצי חיוך עולה על פניו,
קצת מחשיד, אבל לא התעכבתי ישבתי מיד במקום הפנוי שראיתי. זה היה ליד אדווה הילדה האוטיסטית. לפחות השיעור מסתיים עוד מעט. העברתי מבט לעבר הכניסה אבל הוא כבר נעלם.

אחרי השיעור ניגשו אליי חברותי, ספרתי להן את כל הסיפור חלקן חשבו שזו הייתה פדיחה רצינית, אחרות דווקא אמרו שהיה לי מזל, לנסוע לבדי יחד עם בחור כמוהו.
הרגשתי מעוצבנת ונבוכה ולא בגלל שהוא נאלץ להסיע אותי לכאן אלה בגלל בצורה שהוא דבר אליי, האדישות שלו עצבנה אותי.

אחרי הבריכה הרגשתי יותר טוב המים הקרים והריבועים השרירים של הבנים גרמו לי לשכוח מהכול ולהשאיר את המקרה של הבוקר כזיכרון חוויתי שאותו אני יספר לחברים כשאני יחזור לעיר.
לקראת הערב אמרו לנו לנעול נעלי ספורט וכובע, צירוף שני המילים האלה אף פעם לא נשמע טוב.
כן, למרות כל התלונות המייגעות שלנו על הטיול יצאנו באנרגיות חיוביות למסע המפרך ואחרי חצי שעה הליכה הגענו למין דיונות חול. החול היה צהוב וחלק, רק מלראות את המראה הזה וגם מכור לסמים אחרי שלקחו לו את החשיש, היה נרגע.
הרגשתי שלווה ומשוחררת, אבל אז ראיתי את משקפיי הטייסים מכנסי הדגמ"ח והפעם חולצה שחורה חלקה. הרגשתי איך כל הדם שלי עולה לראש. הוא אמר לנו לשבת. הוא דיבר ודיבר, אני רק חשבתי על הקול העבה שלו. מה יש לי? הוא סתם סנוב שעושה פוזות על בנות. הכי לא הטעם שלי.
"אז הילדה עם השיער השחור, מתברר שאת איתי."
כשהבנתי שהוא מביט אליי הזזתי את הראש שלי במהירות. "מה?" אמרתי מופתעת כאילו העירו אותי מחלום, כמה בנות מאחורי צחקו בשקט.
מסתבר שבזמן שהייתי שקועה במחשבות הוא אמר להתחלק לקבוצות, וכל קבוצה תדאג למשהו אחר בארוחת הערב. החברות שלי כבר התחלקו ביניהן ולא נותר לי בן זוג. נהדר. אבל אני לא אתן לו להרוס לי את המחנה, אני יבוא אליו בגישה ההפוכה משלו, ויהיה הכי מלאת ביטחון. העפתי את השיער השחור שלי אחורה קמתי וניגשתי אליו.
"אז מה אנחנו מכינים ?"
"תלוי. מה הם יכולות הבישול שלך?"
"יותר טובות משלך זה בטוח."
"ולמה את חושבת ככה?"
"כי אתה בן מה אתה כבר יודע להכין?"
"אין בעיה, את תבשלי ואני יישב בצד"
הוא התיישב
"כן, ואני אנג'לינה ג'ולי" אמרתי בתוקפנות
הקמתי אותו בכוח, מה שהיה דיי בעייתי. ואמרתי לו שנכין ספגטי עם רוטב עגבניות, שזה דיי קשה עקב תקציב דל של מחנה קיץ.
"בסדר אנג'לינה, מה לעשות עכשיו?"
תחתוך את העגבניות ואת הבצל ושים אותם בסיר אני בינתיים יביא את שאר הדברים."
"כן המפקדת." זה דווקא מצא חן בעניי
חזרתי עם חבילת ספגטי, פלפל שחור, מלח ורסק עגבניות מקופסא, והתחלתי לבשל את הספגטי, ראיתי אותו חותך את העגבניות ביסודיות.
¬"חייל" קראתי לו
הוא הרים את הראש שלו מהעגבניות
"לא אמרת לי איך קוראים לך."
"אמרתי את פשוט חלמת."
"נו"
"תנחשי"
"אמיר, עומר?"
"לא, בואי נשאיר את זה ככה אני לא יודע את השם שלך ואת לא יודעת את שלי."
"אבל אני צריכה לקורא לך איך שהוא"
"טוב אני יקרא לך אנג'לינה, ואת תקראי לי בראד פיט"
"תמשיך לחלום."
"אז מה אתה בעצם עושה פה בראד?"
"מה זאת אומרת עושה?" הוא נראה נבוך טיפה משהו שהתפלאתי עליו.
"למה אתה מדריך פה?"
הוא שתק
"אתה מקבל על זה כסף?"
"נראה לך?"
"אז מה התנדבות? כדאי לך להגיד לי, כי יש לי פה כף מלאה רוטב עגבניות ואני לא מפחדת להשתמש בה.."
"זו לא התנדבות." עכשיו הוא נראה ממש רציני, הנחתי את כף המתכת בסיר והבטתי בו.
"אני פה בעבודת שירות."
שתקתי
"את יכולה לרוץ ולספר את זה לחברות שלך, לא אכפת לי."
למרות שהוא הבן אדם הראשון שהייתי חושבת שיעצרו אותו, הייתי מופתעת.
הייתה שתיקה של כמה שניות ואז עניתי
"אל תדאג אני לא יספר, זה נשאר בנינו, אני שמחה ששיתפת אותי בזה"
"אל תתלהבי יותר מידי " הוא אמר בחצי חיוך
ניערתי את הכף לפניו וטיפות של רוטב נחתו על שפתיו. חייכתי הוא חייך בחזרה וליקק את השפתיים
"לא רע"
"תודה. אז.. מה עשית, שאתה צריך לעשות עבודת שירות?"
"את זה אני כבר יגיד לך בזמן אחר עכשיו את מפסיקה להיות הפסיכולוגית שלי ואני חוזר להיות המדריך שלך, אז תשמי את הספגטי בקערה הגדולה ואני יגיד לשאר הקבוצה להסתדר במעגל."
"כן המפקד."
הוא חייך.
יכולתי להישבע שבכל חיי לא אכלתי ספגטי טעים יותר מזה.