לפני שהציפורים מתחילות לצייץ פרק 4

יונתן היה מקור האושר של המשפחה שלנו וכשהוא מת האושר נעלם יחד איתו. ההורים שלי השקיעו את כל כולם במאבקים מיותרים של צדק חסר טעם. הם עשו כל מה שיכלו אבל למשפחה של הנהג היה כסף וכוח והנהג יצא בזול. שנת שירות בתרומה לחברה ופיצויים כספיים. אח שלי הסתגר בעצמו ולא יצא מהחדר. ואני, ברחתי עד כמה שאני יכולה, וזה לא היה קשה כי כל שאר המשפחה הייתה עסוקה בדרך שלהם לברוח מהאבדון והטרגדיה. לא הייתי בבית כמה שיותר, הסחתי את דעתי בחברים ובלימודים. והשתדלתי לא לחשוב על הדברים שעשו לי כל כך לא טוב. רק בלילות הרשתי לעצמי לבכות עליו, הייתי מדברת עם יונתן על היום שלי כאילו שהיה שם. עצוב, אני יודעת. אבל חיים עם זה. החברים שלי השלימו עם זה שאני לא הולכת לדבר על הרגשות שלי, ועברו הלאה. בזמן שהרגשות האלה נדחקו לפינה והיו לי למשקולת כבדה על הלב שלי. זו אחת הסיבות שהלכתי למחנה הזה לברוח מהבית הריק ועצוב שלי לעוד כמה ימים.
אחרי שינה רצופה ונטולת חלומות, קמתי מהמיטה מצד אחד תשושה פיזית אבל חזקה במובן אחר. הרגשתי שנפגעתי כל כך הרבה פעמים מכל כך הרבה דברים שונים, ששום דבר לא יכול לפגוע בי יותר.
אספתי את הדברים שלי מחדר האחות וחזרתי לחדר . הבנות בדיוק התארגנו לארוחת בוקר. הן חיבקו אותי כשראו אותי. הייתה בזה נחמה מסוימת וזה שיפר את מצב רוחי. גייסתי כוחות לחייך ואמרתי להן שהכל בסדר.
בארוחת בוקר לא אכלתי רק שיחקתי עם המקושקשת. חשבתי על ההורים שלי שבקושי מדברים אחד עם השני, חשבתי על אחי מתן שנעלמה ממנו כל טיפה של שמחת חיים. חשבתי על סהר שלקח חיים וכל עונשו הוא להדריך במחנה קיץ. זה חוסר צדק. נכון אבל לא חשתי כעס או שנאה כלפיו. הרגשתי בעיקר כאב שכל כך הרבה זמן ניסיתי להתעלם ממנו. בנוסף לפצעים הישנים שנפתחו נוסף לזה כאב חדש, על כך שהבן אדם שהרגשתי כלפיו כל כך הרבה בזמן האחרון לקח את החיים של אחי. גם אם היה לנו איזה שהוא סיכוי.. הוא נעלם כשלא היה.
וחשבתי על אריאל. אריאל, השם שלו העביר לי זיכרונות מתוקים של תמימות ואהבת נעורים, זיכרונות של עולם בלי דאגות. היינו הזוג שכולם מדברים עליו, שכולם מתפעלים מאהבה האין סופית שהענקנו אחד לשני. היינו ביחד כל הזמן, ידעתי עליו הכול והוא ידע עליי. כמובן שהיינו בהפסקות מדי פעם אבל בסוף תמיד חזרנו זה אל זרועות האחר, ככה זה היה במשך שלוש שנים עד שיונתן נהרג. היינו בדיוק בהפסקה בקשר שלנו, החלטנו שאנחנו יותר מידי אחד עם השני, כשזה קרה. ברגע שהוא שמע על התאונה הוא בא אליי הביתה. אריאל רצה לדבר אבל לא הייתי מוכנה לדבר על הרגשות שלי אמרתי לו שאני רוצה להיות לבד. לא דיברתי איתו במשך שבועיים ואז אמרתי לו שאני רוצה שנחזור. רציתי משהו מוכר מהעבר שיסיח את דעתי מהווה. אריאל לא הבין איך אני רוצה לחזור למה שהיה כאילו לא קרה כלום, הוא לא הבין למה אני לא מדברת איתו על זה. משתפת אותו ברגשות שלי. הכול התפוצץ אריאל לא רצה להיות הסחת הדעת מהחיים שלי הוא רצה להיות חלק מהחיים שלי ואת זה לא יכולתי להרשות לעצמי. לבסוף, חשבתי על יונתן אחי האהוב שנעלם מהחיים האלו, מהחיים שלי.
"אני הולכת לחדר, אני לא מרגישה טוב"
"הכול טוב מיכל?" שאלה טליה בדאגה
"כן. אני רק צריכה לנוח קצת."
יצאתי מחדר האוכל סהר קם משולחן המדריכים כשראה אותי כנראה כבר לא היה אכפת לו מה ייחשבו
שאר המדריכים עלינו. הוא השיג אותי בריצה קלה.
"מיכל" נעצרתי
הוא הסתכל עליי "דברי איתי"
"אין לי מה להגיד"
"בבקשה, אני מבין שזה שוק, ועשיתי דבר נורא. אני לא מצפה שתביני אותי רק חשוב לי שתדעי שאין צער וכאב עמוק יותר מהכאב שיש לי למה שעשיתי לבחור הזה ומשפחה שלו.."
"אתה יצאת בזול. הרגת בן אדם, משפחה וחיים רבים שיכלו להיות לבן אדם שהרגת. אדם אחר היה נרקב בכלא עכשיו. אני מצטערת שהכאב שלך לא מחפה על מה שעשית."
הוא עמד במקום ואני הלכתי במהירות לכיוון החדר. ראיתי איך כל מילה מכאיבה לו יותר כל מילה צורבת לו את הלב כאילו זה היה פצע פתוח שמחטאים עם צמר גפן ספוג אלכוהול. רק שהמילים האלו לא יגרמו לכאב להגליד, בעצם הם רק פותחות את הפצע וגורמות לו לכאוב יותר. הרגשתי חלשה לא מצאתי את החוזק הנפשי שהרגשתי בבוקר. בתוך תוכי קיוויתי שמישהו ימצא אותי. יש רגעים שאני אוהבת להיות חסרת אונים אני אוהבת שמישהו נמצא שם איתי מחבק ומרגיע אותי ואומר לי שיהיה בסדר, ואני שכל כך צריכה שיגידו לי את זה מאמינה לזה בכל לבי. אני רוצה שסהר ילטף וירגיע אותי אבל אי אפשר. אז אני עושה משהו בלי לחשוב, משהו שסביר להניח שלא הייתי עושה אלמלא כל הסיפור ההזוי הזה. אני לוקחת את הטלפון הנייד שלי ומחייגת מספר שחייגתי כל כך הרבה פעמים בעבר. מחייגת לאריאל.