לפני כמה חודשים והיום.

ישבתי עם דלת סגורה, ליד המחשב.
היה לי חפץ חד במגירה כל הזמן.
ידי השמאלית כל הזמן צרבה בכאב.
בכיתי.
הרגשתי לבד.
קיללו אותי.
צמתי.
הייתי לבד.
הטלפון כאילו מנותק, מעולם לא צלצל.
כתבתי פריקות.
היה אכפת לי מה אמרו עליי.
אבל אז…
מצאתי שמחה.
מצאתי חברות חדשות.
החפץ החד שבמגירה נעלם.
שמחתי.
התחלתי לאכול בכמויות.

והיום?
אותו הדבר.
רק שהשמחה עוד לא הגיעה, ויש חפץ חד אחר במגירה…