לפוצץ את הבועה

מצאתי את עצמי,עומדת מול הבועה ממנה יצאתי. בועה צרה,שופטת ומבקרת.בועה מחניקה. בידי אחזתי מחט. שאלת המיליון הייתה: לפוצץ? או לא לפוצץ? מצד אחד,היה נראה כאילו הייתי בטוחה בתוך אותה בועה. אך מצד שני,מחוץ לבועה נמצאים חיים שלמים שלא זכיתי לחוות. בתוך אותה בועה,היו חיי מתוכננים מ-א' ועד-ת'. מחוצה לה,היו חיים מפחידים,ובאותו הזמן מרגשים. נכון שבחוץ נמצאות יותר סכנות. תאוות,תככים,פגיעות,עליות וירידות. אך בחוץ נמצא גם חופש,רעננות,נקודת מבט חדשה,והרחבת אופקים. בתוך הבועה,הכל נמצא באותו קו. אין עליות,אין ירידות. יש אך ורק מישור. איך הגעתי למצב שבו אני צריכה להחליט? איך הגעתי למבוי האולטימטום,שיכול או להפיל אותי,או רק להעלות אותי? הכל התחיל לפני שנתיים וחצי.
כמובן,כמו בכל סיפור נוער טוב,ישנו בחור. גם בסיפור שלי. קראו לו מיכאל. הוא היה כל מה שרציתי. התכונות שביקשתי, היו בולטות בו. אני לא יודעת איך ולמה,אבל הוא הניח עליי את עייניו. בכרתי אותו,דרך חברה טובה שלי,שלקחה אותי למסיבה בשכונתו. למרות כל איתן תכונות שהיו בו,זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון.
באותו ערב של המסיבה. ישבנו שנינו מחוץ לריקודים,כשהוא מקיא בצד מכל האלכוהול,ואני מביאה לו מים כל שתי שניות. אז נכון שזו לא ה"פגישה" האידיאלית. אך לולא זה היה קורה, הוא לא היה מבקש לדבר איתי בערב שאחרי. מפני שהוא לא זכר דבר באותו ערב,הוא ביקש לדבר איתי, כי חברים שלו סיפרו לו,שהיינו יחד. הוא רצה לברר אם עשה משהו שגרם לי להרגיש לא בנוח. חוץ מההקאות,הוא לא עשה אף דבר שכזה. כן הוא יסה נשק אותי מספר פעמים שזה היה מחוץ לגבול. אך זה גרם לי להרגיש רצויה,ולא לא בנוח. נכון שהוא היה שיכור, אך למרות זאת, באותו הרגע הרגשתי מה שהרגשתי. בערב שאחרי, אחרי שדיברנו והוא התנצל על חוסר הטקט,הוא ביקש לנשק אותי. הפעם צלול, ורציני. ולמרות שכל כך רציתי אמרתי שלא. הוא לא שאל למה,ולא הייתי צריכה להסביר. אותה חברה שלקחה אותי למסיבה,נתנה לו את המספר שלי. הוא היה מעוניין! הייתי בעננים. מאוחר יותר היינו נפגשים ומפה לשם,מצאת את עצמי מתאהבת בו. למזלי לא הייתי היחידה. הוא גם התאהב בי. בילינו יחד חמישה חודשים,של אהבה,מריבות,כעסים, והתפייסויות. ולמה נפרדנו? שאלה טובה. אותו נושא שעליו נפרדנו לא עלה רק עד הזמן שבו היינו שלושה חודשים ביחד. הכוונה ליחסי מין. אני:בתולה. הוא:לא. מכן נשאלת השאלה: האם תישכבי איתו. מבלי לחשוב פעמיים עניתי לא. אני קטנה מידי! בסך הכל בת 15. אך היה מספיק לחץ חברתי שגרם לי לחשוב על כך יותר ויותר,עד למצב של אובססיה. אך לא היה מספיק לחץ חברתי שיגרום לי להסכים.

נפרדנו פרדה הדדית,שכאבה לשנינו. ונשארנו בקשר. מאוחר יותר גילינו, שאנחנו טובים יותר בתור ידידים ולא בתור בני זוג. וכך נשאר הדבר. לאחר אותה פרדה הייתי שבורה. הייתי בטחה שהנה,הלכה אהבת חיי. אך קופידון הוכיח לי אחרת. שנה וחצי מאוחר יותר,הכרתי עוד בחור.ז"א הכרתי אותו בכיתה ט',כשלמדנו באותה השכבה. בזמנו הרגשתי כלפיו משהו,אך לא קרה דבר. חידשנו את הקשר,והתחלנו להיפגש. מפגישה אחת אקראית,היינו ניפגשים שוב ושוב. זה הגיעה לנקודה שהחלטתי במוחי שאני רוצה להיות איתו. מסתבר שהוא רצה זאת גם. הפכנו לזוג. זוג שמתראה פעם בשבוע,בשל עבודתו שלא מאפשרת לו מנוח במשך השבוע. אותו בחור מארק, היה נחמד. התוודה בפני שאני הראשונה שהוא אוהב. ואז שוב צפה לה השאלה הגדולה: האם את תישכבי איתו? עכשיו אני בת 16,אמרתי לעצמי. אולי הפעם זה יקרה. העמדתי את מארק בפני מבחנים, כדי לבדוק אם הוא שווה אותי. הוא הוכיח את עצמו. ואז הגיע אותו יום שישי,שממנו חרדתי. ההרגשה הייתה לא נכונה,אך אמרתי לעצמי שזה מההתרגשות. עלינו לחדר שאותו קישטתי בנרות, בתאורה עמומה,ומוסיקה רומנטית ,מבעוד מועד. אך לא הצלחתי לעבור את זה. הכאב היה בליתי יאומן,שהפסקנו בגללו. מוחי נצלק באותה פעם ראשונה. ולא ראיתי את עצמי מנסה זאת שוב. וכאן צצה לה בעיה. מארק היה פעיל. מאוד. שפשוט לא יכל לוותר על החיים ההם למעני. לכן נפרדנו.
הרגשתי פגועה,מושפלת,ומנוצלת. אך הוא המשיך להגיד:"אני עדיין אוהב אותך." וזה רק הכאיב לי יותר.שרדנו יחד פחות מחודש. שזה לטענתו, נקרה מאמץ. הוא לקח את הפרדה בקלילות. אני לקחתי אותה הרבה יותר קשה. כל זה קורה,בעוד אני נמצאת בדיכאון חמור, שהתעורר מזמנים עברו. לא מזמן נפגשנו אני ומארק. הוא רצה לחזור,למרות שעדיין יש בעיה. ושם עמדתי עם המחט בידי והבועה. האם אני נופלת לתוכה שוב? או פותחת דף חדש?
חושבים שאתם יודעים מה החלטתי? אל תנחשו, אענה לכם.
הנחתי את המחט,והשארתי את הבועה עומדת,למקרה שארצה פעם לחזור. אל בנתיים?
אני עולה לדרך חדשה.