לעיתים בית, לעיתים חומה

sunlight 20/02/2022 202 צפיות אין תגובות

הצפה: זה כשהמים עולים כמעט עד למלה. זה כשאי אפשר לנשום יותר. הצפה זה התפרקות לשם חיבור מחדש- של אני חזק יותר וטוב יותר. כדי שכל המים יצאו מישהו צריך לפתוח את השערים, לעשות פתח קטן בחומות הגבוהות של הלב שלי, של הנפש שלי, של הגוף שלי ולתת לכל המים האלה לצאת. אני רוצה לבכות, רוצה כל כך אבל לא מצליחה- שמישהו יגיד לי איך בוכים.
מתי בכיתי בכלל פעם אחרונה? לא התעצבנות וכעס, זריקת עצמי על מיטה. מתי בכיתי באמת בכי טוב כזה עם משיכת אף?
אני רוצה מישהו להיזרק עליו, לדעת שיש לי על מי ליפול, שיהיה שם את המישהו שיושיט לי את היד. אני רוצה שמישהו יחבק אותי, לא שמיכה מפנקת או מעיל ענק. אני רוצה חום של בן אדם. לא, אני לא מדברת על בן זוג. אני מדברת על מישהו לסמוך עליו שהוא לא אני.
מה עושים כשהכול מתפרק? כשהאדמה רועדת? מה עושים כשהעולם דורש ממך לעמוד זקוף ואיתן למול כל החיים האלה- אבל אני כבר עייפתי? מה קורה אם בא לי להגיד שקשה לי? שלא טוב לי? מה קורה כשכבר לא בא לי להיות נחמדה או חברותית? מה קורה כשלא בא לי לחייך ולהגיד שהכול בסדר גם כשלא?
איך מתמודדים כשהייתה אהבה, אפילו אולי אחת גדולה- היא הייתה מעבר לפינה והתחמקה? איך מתמודדים כשהוא אומר שיש לו רגשות אבל הוא צריך ללכת כי הזמן לא טוב עכשיו? אחרי שסיימתי לכאוס הבנתי שגם לי יש רגשות אבל אין לי מה לעשות איתם כי כל הדרכים מובילות למבוי סתום?
מה עושים כשהאסימון נופל? מה עושים כשמבינים שעכשיו, ואולי תמיד, זו הייתה אני- האבן החזקה של המשפחה- העמוד המרכזי שמחזיק אותה? העמוד המרכזי שלא רופף, לא זז, מנסה להיות מטופל ומוחזק עם חזות מושלמת ובלי פגמים? העמוד הזה שעכשיו נשענים אליו כולם, גם אם הם לא שמים לב, גם אם הם לא ידעו לעולם. איך משנים הבעת פנים קפואה ואדישה כל פעם כשנכנסים הביתה? איזה משמעות מקבל בית כזה עבורי בכלל?
מה עושים כשבתקופה כזו פונים לחברים וחלק מפנים עורף? איך מעכלים שחברות שנתפסה כטובה כל כך כבר לא מה שהיא? מה עושים איתה? שמים אותה בצד בהשהיה? או מוחקים אותה מעל פני האדמה?
ובתוך כל זה- מה קורה כשבתלאות היום יום אני מגלה שאני לא מסוגלת לבקש עזרה, לא מסוגלת לבקש ממישהו שיבוא לעזור. אני יכולה לבד הרי, אני אישה חזקה, עצמאית, חכמה- אני לא צריכה אף אחד! אני אסתדר, אני תמיד מסתדרת. גם כשהאוטו מתקלקל באמצע שום מקום, גם כשאני צריכה ללכת עיר שלמה כדי להגיע הביתה, גם כשאני נחתכת- אני תמיד יהיה בסדר, אני אחיה, אני אשרוד, אני אקום וימשיך ללכת.
אני באה הביתה מותשת וכאובה. מתקלחת, מבשלת, מנקה את הדירה, מסדרת הכול. מטפחת את המרחב שלי בתקווה שאולי זה יסדר משהו בפנים, ינקה את הבלבול, את הכאב, את העצב ואת חוסר האונים הזה. ישטוף ממני את התחושות האלה וייתן לי להבין משהו, כל דבר, שיגרום לי לבכות כמו שאני צריכה. אחרי שזה לא עובד אני נשכבת במיתה בגב כואב וכתפיים תפוסות- גוף שכבר עייף מלסחוב הכול בחזות חזקה- ומתחילה לכתוב כדי אולי לנסות לגרום לדמעות לרדת.
אבל החומות- בשלהן- הן איתנות ואינן מוכנות לתת לפרצות להתממש. הן נוצרו בשביל תקופות כאלה. חכם אמר פעם: שאיש, לאורך חוויות חיו, מניח אבן על אבן, על אבן על אבן- שלעיתם הן חומה ולעיתים הן בית.
הנה אני- בתקופות הקשות- שמה אבן על אבן, מגביהה את החומות ומרחיקה את עצמי מלבנות את הבית החם שאני כל כך צריכה.
אני פוסט טראומטית שלא עונה לסטיגמה של פוסט טראומטיים, שתמיד לא האמינה לשטויות האלה. אני פוסט טראומטית שהיום מתחילה להבין איך זה מתבטא אצלי ביום יום- בכל דקה ודקה ולו רק כי בא לי לבכות כל כך- כבר חודש שלם ללא הצלחה- כמה תסכול וחוסר אונים קיימים רק בפעולה הזו.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך