לעבור את האוקיינוס של גיל ההתבגרות – פרק ראשון ( קורס החייאה)

אינני יודעת איך להתחיל לספר את המשך קורותיי בפנימייה , כשהחלה ההרשמה לקורס החייאה שהתחיל בפנימייה , הייתי בין המתנגדות ולא הסכמתי להירשם ללימודי החייאה . טולי ניסתה לשכנע אותי לבוא ולהירשם , היה שם תור ארוך ומייגע. עד שהגיע תורי ישבתי וכתבתי במחברת האדומה שנועדה כדי שאכתוב את שיריי. שמי שיר ואני בת שלוש עשרה. מאז שהגעתי לבית הספר, אני כל הזמן מדמיינת איך אני לוקחת את הרגליים שלי ועוזבת את הפנימייה לתמיד. כאשר קראו לי במערכת ההכרזה , הנחתי את המחברת האדומה בתא השני של הילקוט , ילקוט יפהפה עם לבבות לבנים קטנים בתוך לבבות אדומים בצבע אדום עז. מישהו בשם עוז כהן , שהוא לומד בשכבה שלי , בא והניח את יד ידידותית על כתפי.
" מה אתה רוצה?" שאלתי אותו ואמרתי שאני לא יכולה לדבר כרגע. מיהרתי ללכת מבלי שהוא שם לב, נכנסתי לתוך הכיתה והסתכלתי מסביבי בלחץ גמור.
אני לא בטוחה שאני רוצה בכלל להשתתף בקורס הזה , חשבתי לעצמי בתסכול. אני נכנסת ללחץ כאשר אני רואה שאנשים מתעלפים ובורחת משם מפוחדת לחלוטין. לא נראה לי שיש סיכוי שאני אברח עם השנייה הראשונה שאני אראה שמישהו מתעלף.
כאשר רשמתי את שמי בדף ההרשמה , ידי רעדה והרעד לא הפסיק , הרגשתי כאילו חום פנימי עטף לי את כל הגוף.
שאלתי את הנערה תכולת העיניים האם היא גם נרשמה , היא אמרה לי שכן.
הנחתי את הילקוט על גבי ורצתי לשיעור משולב באנגלית. הנחתי את הילקוט בצד והתיישבתי על ידי טולי.
סם דיבר במבטא אנגלי כבד ולא הבנתי שום מילה ממה שהוא אמר. ניסיתי להספיק לכתוב את המילים במחברת הפתוחה אך לא זכרתי בכלל מה אמר.
רציתי לשאול אותו מה הוא אמר אך התביישתי ממנו.
" שיר , בסוף נרשמת לקורס החייאה?" שאלה טולי בסקרנות.
" כן," אמרתי ללא חיוך. טולי רשמה במחברתה את מה שסם רשם על הלוח הענק.
חשבתי לעצמי , מה יהיה כשאשתתף בקורס הזה ואצטרך ללמוד איך להחיות ואיך כשבן אדם מתעלף ככה פתאום ברחוב, אולי אלמד מכך משהו מועיל ואתרום הרבה לאנשים.
" אבל לא בגלל שאמרת לי להירשם, אלא בגלל שרציתי." אמרתי בלי לחשוב יותר מדיי. תשובה אחרת עמדה על קצה לשוני אך היא פרחה לי מהראש.
" שיר, לאן את מרחפת?" עוררה אותי טולי ממחשבותיי, כי אולי היא רצתה שאפסיק לדמיין כל הזמן. כי מבחינת כל הבנות , הייתי סוג של ילדה שמדמיינת הרבה ומרבה לחלום בשיעורים.
כי אולי יש לי דמיון מפותח, רציתי לומר אך שתקתי והקשבתי לשיעור. כל הזמן חשבתי על הנער ההוא ותהיתי מה הוא רצה ממני . מכל הבנות שיש בפנימייה , דווקא אליי הוא פנה. חשבתי לעצמי שמישהי מהשכבה ניסתה לעשות לי מתיחה גדולה והיא שלחה את הנער כי אולי היא חשבה שאני אאמין למתיחה שהיא עשתה עליי.
אבל לא , זאת לא היתה אף אחת מהשכבה, ואני סתם רוצה לדמיין כי יש לי אופי רומנטי . אולי הבחור ההוא שפנה אליי היה פעם החבר של טולי, לא , זה לא יכול להיות.
שיר, תפסיקי לדמיין כי הדמיון לא עושה לך טוב. אני צריכה להפסיק לצפות בכל הסרטים הרומנטיים שיש לי במחשב ואז אני אפסיק לדמיין שיהיה לי מישהו כמו באגדות.
" על מה את חושבת?" שאלה טולי בסקרנות.
" סתם מדמיינת , אני צריכה להפסיק לדמיין. הכול בגלל הסרטים הרומנטיים הטיפשים האלה , ופרפרים בבטן שקיימים רק בטלנובלות." אמרתי וצחקתי בקול רם.
" לך יש הברקות מיוחדות , מה זה? מה אמרת? משהו עם סרטים רומנטיים טיפשים , אה? אני צופה בסרטים רומנטיים , מה הבעיה? אני פנטזיונרית בטירוף. למה לא לדמיין? " אמרה טולי בחלומניות.
" כי אני כל הזמן חולמת ומלאת דמיונות כאילו אין מחר. את מבינה? אני רוצה שתהיה לי אהבה אגדית!" הרגשתי צורך להגיד את מה שליבי מרגיש כאשר אני מדמיינת.
" טוב , אז תהיה לך אהבה אגדית , ואני לא סתם אומרת. אם יש לך פנטזיות , לכי על זה. זאת לא עוד פנטזיה שאי אפשר להגשים אותה. אני בעצמי מלאת פנטזיות!" אמרה טולי וחייכה את החיוך השופע ביטחון עצמי שלה.
" מה , את גם החברה של ברבי ושל קן?" שאלתי אותה וצחקתי.
" כן , לגמרי. אני אוהבת ברביות. אני מרגישה כאילו חזרתי לילדות." צחקה טולי אף היא .
" איזו מצחיקולה , אני יכולה לשבת כאן שעה ולצחוק." אמרתי ומשכתי לצחוק.
כאשר השיעור באנגלית הסתיים, יצאנו להפסקה ומיהרתי ללכת לחצר האחורית . הנער ההוא גם יצא להפסקה והביא את הכריך איתו. הוא התיישב על הנדנדה. התיישבתי על הנדנדה הקרובה אליו.
" היי , " הוא אמר, בחיוך שהזכיר לי חיוך של אחד הדמויות של רומיאו ויוליה .
" היי," עניתי בשמחה. הוא התבונן בי ואני בו.
" מה , אני מזכיר לך מישהו מרומיאו ויוליה , מי זאת הדמות לה אני דומה?" שאל בחיוך שהמיס אותי כאילו הרגע ירד שלג .