לנצח

אני במיטה וקר לי. חזרתי הביתה לא מזמן, מיציאה שמסתכמת בסיגריות אלכוהול ונרגילה. המחשבות רצות, ואני רצה מהן. מנסה לשכוח, להדחיק, להכחיש. לא רוצה לקום מחר, לעשות את מה שאני צריכה לעשות. אני מרגישה שאין פואנטה, שאני שבורה, ששום דבר לא יחזור לקדמותו. אני? אני לא בן אדם כזה. אני יודעת להתגבר על הכל. אבל עכשיו, עכשיו לא. עכשיו אני מרגישה שאני בורחת, בורחת מעצמי. שאין לי את הכוח לקום ולסדר דברים, לדאוג להם. נמאס לי לחשוב על מה יהיה, על איך יהיה, אני מניחה שהספק הורג אותי, שהלחץ גובר וגובר ואני נסגרת. הראש שלי צועק לטפל בעצמי, לעשות את מה שצריך לעשות, לטובתי. הלב צועק להישאר ערה על הלילה, להסתכל החוצה מהחלון על הכוכבים, לעשן איזו קטנה.
הלוואי והיה מישהו שיגיד לי שאני יכולה, שאני רק צריכה לעשות פוש קטן, לצאת מזה ולפרוץ החוצה. זה כנראה מה שאעשה אחרי שאתעשת, שאתעורר על החיים שלי ואזכר בעובדה שאף אחד לא יעזור לי, רק אני. שאני כל מה שאני צריכה, וכל מה שכואב לי רק מחשל. אבל היום, בחייאת, אני מרשה לעצמי לשכב במיטה עם חפיסה של ווינסטון, לחלום שאני בתאילנד. ורק אחרי, רק אחרי, להתעורר למציאות, לחזור למירוץ, לנצח.