לנגן

מגיל קטן היא תמיד אהבה לנגן. כשהייתה ממש קטנה, היא ניגשה אל הפסנתר, התיישבה על הכיסא שלידו, והחלה ללחוץ על קלידים, שומעת את צלילו של כל אחד מהם, ואז בוחרת לשלבו עם צליל אחר, מה שבאופן מפתיע יצר שילוב יפה. קרובי משפחתה החליטו לתת לה ללמוד לנגן על הכלי, והיא החלה ללכת לבית ספר למוזיקה-כפי שרבים מכנים אותו במקום לומר את שמו המסובך "קונסרבטוריון". היה לה פחד במה נוראי, על אף שהופיעה לא פעם, ולא רק עם נגינה בפסנתר. והיא שנאה את המבחנים שנערכו. אבל היא אהבה לנגן.
רק לנגן.
היא הרגישה שטוב לה, אז היא הלכה לנגן. כדי שיהיה טוב גם לאחרים, אם במקרה תצא לה מנגינה יפה. היא הרגישה השראה, אז היא התיישבה והחלה לחשוב על מנגינות חדשות, או שניסתה לנגן ברגש רב יותר את היצירות שלמדה. היא ניסתה לגרום לאחרים להכנס לראש שלה בזמן נגינתה, היא הביעה את עצמה כך. השנים חלפו, ולמרות שהשתנתה, היא תמיד המשיכה לנגן.
גם אחרי שפרשה מבית הספר למוזיקה.
היא הרגישה שעצוב לה, אז היא הלכה לנגן. כדי להוציא לפחות איכשהו את רגשותיה, שלא נתנו לה מנוח, ואיימו לאכול אותה מבפנים. היא הרגישה שרע לה, אז היא הלכה לנגן. וגם אם הצלילים הכאיבו לאזניה, היא המשיכה, משחררת הכל. שוכחת מהכל…
והימים חלפו, וכך גם חודשים, שנה, שנתיים, והיא כבר לומדת לנגן על כלי חדש-תופים.
גם את הכלי הזה אהבה. היא יכלה לנגן מנגינות עדינות על הפנסתר הישן שלה, שאיים להתפרק בקרוב, ולאחר מכן ליצור קצב פרוע על התופים, אפילו שהידע שלה בנושא הזה עדיין לא רב. העיקר, רק לנגן.
היא הרגישה שהיא מתפרקת, אז היא הלכה לנגן. נותנת לכל החלקים השבורים שלה להשתחרר עם הקצב, ולזרום לאנשהו, ולבסוף לחזור אליה. היא הרגישה שהיא מבולבלת, אז היא הלכה לנגן. ושום דבר לא יצא לה, והיא כעסה. אבל היא המשיכה לנגן. כי זה המפלט היחיד שלה, הדבר היחיד שתמיד, בסופו של דבר, ייגרום לה להקלה אמיתית, בהמון דרכים.
וגם כשראשה כבר לא מבין דבר, וידיה פצועות, ונשמתה מייחלת לסוף.
העיקר, רק לנגן.